הכרעת דין בתיק פ 1059/04

[ניתנת לפרסום בהתאם להחלטה מיום 1.2.06]

סגן הנשיא נסים ממן:

פתיח - התלונה של ע.ב.

1.  ע.ב. היא צעירה ילידת 1981 ומתגוררת בצפון הארץ. ביום 6.9.04 בשעה 2030 לערך היא יורדת ממכונית גטס בצבע מטאלי ירוק כ - 100 מ' לפני קניון הדרכים ביקנעם. בטרם חלפה המכונית על פניה הספיקה ע.ב. לשנן את מספר הרישוי שלה - 51-508-95 ולרשום אותו על גבי מכשיר הפלאפון שלה. ממקום עמידתה, בשולי הדרך, היא מתקשרת למשטרה ומודיעה כי נאנסה בידי נהג המכונית ומוסרת גם את תיאורו. בתחנת המשטרה בעפולה היא מגישת תלונה ומספרת את הקורות אותה. החוקרים מגלים כי מדובר במכונית שכורה ועד מהרה מתברר להם גם מי השתמש בה אותו לילה.  שם הנהג הוא יובל איזנקוט, יליד 1977 המתגורר ברמת ישי ומועסק בחברת מייקל הנדסה בע"מ. הוא מוזמן להתייצב במשטרה למחרת, 7.9.04. בתשאול הראשוני הודה כי הסיע את ע.ב. בטרמפ, אך טען כי לא עשה בה כל מעשה מיני. בשעה 1645 הוא נעצר. במענה למעצר הוא אומר: "לא עשיתי שום עבירה שתמצא לנכון לעצור אותי". כמה דקות מאוחר יותר, בשעה  1655 נגבתה ממנו הודעה לאחר אזהרה. כאן נשמעת מפיו גרסה חדשה [ת/1]. ואלה עיקריה:

ע.ב. עלתה למכוניתו במחלף וינגייט ובקשה להגיע לקריית שמונה. הוא אמר שיעדו מגדל העמק ובכל זאת היא עולה למכונית. בדרך המשיכה להתלונן שאין לה כיצד להגיע לקריית שמונה ועל כן החלה לשכנע אותו לשכב איתה כדי שיאות להסיעה למחוז חפצה. הנאשם הודיע כי אינו מעונין בכך ועל כן הציעה הבחורה ש"תמצוץ" לו את אבר המין. גם לכך סירב הנאשם. סמוך ליקנעם, כשעצר את המכונית בכדי להשתין, חזרה הבחורה על בקשתה וגם הבטיחה להיות איתו בקשר. ואז, בלי כל הודעה מוקדמת אחזה במכנסיו, חלצה את אבר המין שלו והחלה למצוץ אותו עד שהגיע לכלל סיפוק. הוא חזר למכונית והמשיך בנסיעה, אך עוד לפני שהגיעו לקניון יקנעם בקשה הבחורה לרדת מהמכונית באמרה: "תוריד אותי פה. אני לא רוצה שתיקח אותי לשום מקום" והנאשם מסביר כי "היא כעסה שאני לא רציתי להיות איתה בקשר".

2.  כתב האישום בפרשה זו הוגש ביום 10.9.04 יחד עם בקשת מעצר עד תום ההליכים. ביום 12.9.04 שוחרר הנאשם על מנת שישהה במעצר בית מלא. בישיבת ההקראה שהתקיימה ביום 11.10.04 מופיעים הנאשם והסניגור עו"ד אבי תגר והלה כופר בעובדות, מוסיף כי אין טענת אליבי וכי ההגנה תטען כי הנאשם נאלץ לחתום על הודעתו מבלי שניתן לו לקרוא אותה. התיק נקבע להוכחות לתחילת ינואר 2005.

שלב ב'- תלונתה של ח.ב.

3.  במקביל לכל אלה, ובלי כל קשר להם, התרחשו דברים נוספים במקום אחר ועם אנשים אחרים. בעפולה מתגוררות אישה בשם ב' ובתה הקטינה - ח.ב. , ילידת 1989, כלומר אז כבת 14.5 שנה. במחצית חודש יולי 2004 מרגישה ב' כי בתה אינה כתמול שלשום: היא מסתגרת בחדרה, נמנעת מקשר עם אמה ומרבה להתקלח. בחודש ספטמבר החליטה ב' לעשות מעשה. היא בולשת אחר יומנה האישי של ח.ב. וקוראת שם את המלים "אחרי האונס". היא שואלת את בתה לפשר הדבר, אך זו חוטפת ממנה את היומן בכעס ומבקשת שלא תתערב בענייניה. ימים אחדים לאחר מכן  ניגשת ב' למחשב ומוצאת כי תוכנת ה-  icq של בתה פעילה ואחת השיחות פתוחה. היא מדפדפת בה הלוך ושוב עד שמוצאת דברים שהוחלפו בין בתה ובין חברתה בחודש אוגוסט 2004. היא מורידה את הקטע הרלוונטי מהשיחה וניגשת עימו למשטרה, בלי ידיעתה של ח.ב.. לחוקרים מוסרת האם כי היא חוששת שבתה נאנסה.  הנערה מוזמנת למשטרה ונפגשת עם החוקרת סוזנה זונדר. ח.ב. נראית צעירה, ילדה ממש, כך כשעמדה לפנינו על דוכן העדים וכך בוודאי בזמן החקירה. כפי שציינה התובעת, עו"ד שרון - גרין, בסיכומיה המצויינים, היא בעלת מנת משכל גבוהה ואף קפצה פעמיים כיתה, אך מבחינה רגשית היא צעירה יותר ובשלה פחות. אט-אט החוקרת מצליחה לפתוח את סגור לבה. בשורה של הודעות כתובות היא מגוללת פרשה של אינוס ומעשה סדום בחודש יולי 2004.

גם לאחר שנמסרו שתי ההודעות הראשונות של ח.ב., עדיין אינם ידועים פרטי הגבר המעורב; אך קצה חוט יש בידי החוקרים: בין ח.ב. לבין האיש הוחלפו שיחות טלפונים ומסרוני sms והדבר מקל על השוטרים באיתור החשוד. ביום 10.10.04 מוסרת חברת סלקום לחוקרים כי הבעלים של המכשיר הסלולארי עימו שוחחה ח.ב. לפני האינוס וגם לאחריו הוא אדם בשם יובל איזנקוט מרח' מעלה השקמה 80 רמת ישי.  השם נשמע מוכר לחוקרים. תוך זמן קצר הם מגלים שמדובר באותו אדם שנחקר על ידם בחודש ספטמבר 2004 והעומד עתה לדין באישום של מעשה סדום כלפי ע.ב.. 

4.  הנאשם נעצר ביום 26.10.04 בבית בו שהה. במענה למעצר הוא אומר [ת/29]: "אני במעצר בית ואסור לי לצאת מהבית".  לקצין הממונה הוא אומר: "לא עשיתי שום עבירה שבגללה צריך לעצור אותי".  ביום 28.10.04 בשעה 1130 מובאת ח.ב. שוב למשטרה במטרה לערוך מסדר זיהוי. בנוכחות עורך דינו של הנאשם היא מזהה את הנאשם כמי שעשה בה את האינוס. הסניגור שואל את ח.ב.: "האם את בטוחה שזה האיש?" והיא משיבה: "נראה לי שכן, אבל אני לא בטוחה כי לא היו לו זיפים". והסניגור מקשה שוב: "האם ראית את התמונה שלו באיזה שהוא מקום אחר? האם ראית פעם את התמונה שלו באינטרנט?" והעדה משיבה: "לא". 

ביום 26.10.04 שעה 1330, כשעתיים לאחר ש- ח.ב. הניחה את ידה על כתפו וזיהתה אותו כמי שאנס אותה, נחקר הנאשם לראשונה בידי רס"מ דניאל ביטן בתחנת עפולה.  החוקר מזהיר אותו שהוא חשוד בכך שבחודש יולי 2004 אנס טרמפיסטית שנסעה איתו ואף ביצע בה מעשה סדום. הנאשם משיב לחוקר באמרו: "אני לא יודע על מה אתה מדבר. וזהו".  הוא משיב לשאלות כלליות המוצגות לו ואחר כך מפסיק החוקר את התשאול כדי לאפשר לנאשם לשוחח עם עורך הדין אבי תגר. משלב זה ואילך מסרב הנאשם לחתום על דפי ההודעה בנימוק שעורך הדין שלו אמר לו לא לחתום. הוא נשאל אם הוא מכיר נערה בשם ח' [תוך ציון שמה הפרטי המלא של ח.ב.] והנאשם משיב בשלילה. הוא נשאל במפורש האם אנס נערה מתחת לגיל 15 ואף ביצע בה מעשה סדום בשעה שנסעה איתו בטרמפ והוא משיב: "לא ידוע לי על מקרה כזה". והחוקר שואל עוד: "מחומר החקירה שיש בידי המשטרה עולה כי לאחר שאנסת ואף ביצעת מעשה סדום באותה קטינה שנסעה איתך טרמפ אתה הצעת לה כסף. מהי תגובתך לכך?" והתגובה היא: "לא היו דברים מעולם". בהמשך מכחיש הנאשם שהיה בקשר עם הנערה לאחר המעשה.

בחקירה מיום 31.10.04 הוא נשאל בידי החוקר האם הוא מכיר את הנערה שזיהתה אותו במסדר הזיהוי והוא משיב בשלילה גמורה.

5.  כתב אישום נוסף מוגש נגד הנאשם והפעם בעבירות של אינוס ומעשה סדום כלפי ח.ב..  שני האישומים מאוחדים לכתב אישום אחד, אלא ששמיעת המשפט מתעכבת למשך זמן רב; הנאשם נמצא במצב נפשי קשה: הוא רועד כל הזמן, מגמגם, מתקשה לדבר ונראה מפוחד ומבוהל. לאחר כמה חודשי אשפוז לצורך הסתכלות, לבקשת הסניגוריה, מוגשת חוות דעת פסיכיאטרית מטעם בית החולים שער מנשה על פיה הנאשם אינו חולה נפש ויכול לעמוד לדין. פסיכיאטר פרטי מביע את דעתו כי אין מדובר בהתחזות אלא תגובת הסתגלות עם דיכאון וחרדה, אך אינו קובע כי אינו כשיר לעמוד לדין או שלא היה אחראי למעשיו. בסופו של דבר, החל בחודש מאי 2005 מתייצב הנאשם בפנינו באופן סדיר, לוקח חלק במשפט ומתנהג כאחד האדם. שאלת מצבו הנפשי בעת האירועים או בזמן שמיעת המשפט שוב אינה מתעוררת.

6.  במענה לכתב לאישום המאוחד הודיע הסניגור החדש, עו"ד פייסל, כי הנאשם כופר בעובדות, מכחיש כי השתמש בכוח או איים על שתי המתלוננות. בכל הנוגע לאישום הראשון, מעשה סדום ב-ע.ב., טוען הסניגור כי הנאשם לא רצה לקיים עימה יחסי מין אך היא נסתה לפתות אותו על מנת שיסיע אותה לקריית שמונה. הסניגור מוסיף כי הנאשם לא קיים עימה יחסים מיניים. בנוגע לאישום השני, הנוגע לקטינה ח.ב., טוען הסניגור כי המתלוננת סיפרה לו שהיא בת 18 שנה ובקשה לקיים יחסי מין תמורת כסף וזאת לאחר שהיו בקשר טלפוני ושלחו אחד לשני הודעות sms ומוסיף כי "כל היחסים ביניהם היו בהסכמה מלאה".

המענה לאישום בחודש אוגוסט 2005 היה הפעם הראשונה בה הודה, למעשה, הנאשם שהוא לא רק מכיר את ח.ב. אלא מה שקיים איתה [לא פורט מה קיים] היה בהסכמה מלאה ונעשה בתמורה לכסף.

7.  שלא כמקובל, הבאתי עד כה את הדברים כפי שסופרו מפי הנאשם בחקירה ואחר כך מתוך מה שהשיב לאישומים בבית המשפט. ועוד לא אמרתי מה מספרות עליו שתי המתלוננות. לא עשיתי כן אלא בכדי שהדברים יהוו פתיח לתיאור התרשמותי מעדותו של הנאשם בבית המשפט. הנאשם הפריח באזנינו סיפורי הבל שאינם יכולים להתקבל על דעתו של כל אדם סביר והגון; גרסתו בכלל ועדותו בפרט מתאימות עצמן כמו זיקית למה שמתגלה לו מתוך יתר העדויות, ואפילו סותרת את התשובה שמסר לבית המשפט במענה לאישום; הייתה זו עדות בלתי אמינה, בלשון המעטה.  עוד אחזור בהמשך ואתאר את הדברים במדוקדק.

עדויות המתלוננות, לעומתו, היו משכנעות, סדורות וטבעיות. הסניגור עשה מלאכה רבה של ליקוט אמירות סותרות בגרסאות המתלוננות. אבל יש לומר כי אין בסתירות הפעוטות שמצא כדי לשנות את ההתרשמות הטובה מהעדויות. על נקודה אחת או שתיים שנמצאו בהן סתירות, עמדו התובעת ולפניה חוקרי המשטרה במועד ובקשו הסברים מהמתלוננות. ההסברים נתנו והם בהחלט מניחים את דעתי וגם בכך אדון בהמשך.

8.  מה שראוי לציין ביחס לשתי המתלוננות הוא שאין כל קשר ביניהן מלבד העובדה שנתמזל מזלן הרע לנסוע עם הנאשם בטרמפ. למרות שאינוסה של ח.ב. ארע ביום 15.7.04 החקירה בעניינה החלה רק בסוף ספטמבר 2004. אותה שעה היה כתב האישום נגד הנאשם בעבירות שבוצעו כלפי ע.ב. תלוי ועומד. לא יכול להתעורר שום חשד שמא ניסו החוקרים להטות את חקירתה של ח.ב. לכוון הנאשם, המוכר להם מפרשתה של ע.ב., מן הטעם הפשוט שגם כחלוף כמה שבועות מפתיחת החקירה בתלונתה של ח.ב., עדיין לא ידעו החוקרים כי מדובר באותו אדם. חוסר הקשר המוחלט בין הפרשיות מבליט את משקלו כראיה של הדמיון הרב בין שתי הפרשיות. בבסיס שתיהן עומדת מערכת עובדות כה דומה עד שיש בה כדי להסיר כל ספק שמדובר באותו אדם. תמים דעים אני עם התובעת הרואה בדמיון הזה לא רק ראייה לשיטת ביצוע, המוכיחה כי מדובר בנאשם הזה דווקא ולא בכל אדם אחר, אלא שהדמיון הוא גם בבחינת "מעשים דומים", ראייה המיועדת לשלול את הטענה כי היסוד הנפשי לא התקיים אצל הנאשם.

דיון בפרשתה של ע.ב.

9. ומכאן לפרטי המעשים עצמם, ותחילה לפרשתה של ע.ב. כפי שסופרה על ידיה. ע.ב. עולה על מכוניתו של הנאשם במחלף וינגייט, במטרה להגיע צפונה. היה זה ביום 6.9.04 בשעות הערב. היא יודעת שהוא נוסע עד מגדל העמק ובכל זאת מצטרפת לנסיעה. בהיותם בכביש החוף עוצר הנאשם את המכונית ליד מתקן חשוך של מקורות, משוחח עם אחד העובדים שם שיחה קצרה וממשיך בדרכו. בהמשך הנסיעה הנאשם עוצר את המכונית בין צומת אלייקים לקניון הדרכים ביקנעם באמתלה שהוא צריך להשתין. ע.ב. שכבר הייתה במתח נוכח העצירה הקודמת של המכונית, רואה בראי כיצד הוא ניגש לדלת שלידה ופותח אותה. הוא מניח בבת אחת את ידו על חזהה, משכיב אחורה את משענת הכסא ואומר לה את המלים הבאות: "בואי נדפוק זיון". ע.ב. מתכווצת בפחד וחוששת לחייה; היא מבקשת דרך להימלט ממה שצפוי לה, אך אינה יכולה לעשות דבר, גם כאשר הנאשם מפשיל את מכנסיו ואת בגדיו התחתוניים. כשידו האחת אוחזת בערפה לבל תזוז, מחדיר הנאשם את אבר המין שלו לתוך פיה. כעבור פחות מדקה יוצא ממנה ובא לידי סיפוק בעצמו בצד הדרך. השניים ממשיכים בנסיעה בת מאות מטרים במהלכה ע.ב. שואלת אותו "למה עשית לי את זה?" והנאשם משיב לה שאינו יודע מה קרה לו. הוא מציע לה להסיעה לקריית שמונה, אך היא מבקשת לרדת 100 מ' לפני הקניון. היא מספיקה לרשום את מספר המכונית וממהרת לטלפן למשטרה.