הכרעת דין בתיק פ 10491/03

התוצאה אליה הגעתי  הינה כי יש לזכות את הנאשם מהעבירות המיוחסות לו בכתב האישום. אלה נימוקי.

הנאשם הובא בפלילים בעבירות של תקיפה הגורמת חבלה של ממש ואיומים בגין מעורבותו באירוע מיום  8.8.03. לגרסת התביעה, בשעות הצהרים, על רקע סכסוך שכנים, תקף את שכנו, שמואל יכין (להלן: "המתלונן"), יליד 1937, בכך שהכה באגרופים בפניו ובעט בגופו ( להלן: "התקיפה"). באותן נסיבות, על פי הנטען, איים על המתלונן כי יהרוג אותו.

בתוצאה מהתקיפה, נגרמו למתלונן חבלות בראש ושבר בזרוע שמאל.

תשובת הנאשם לא הייתה בבחינת כפירה מוחלטת של האירוע ופניו האלימים, אלא הצגה שונה, ליתר דיוק הפוכה, של השתלשלות הדברים. לגרסתו, לא רק שלא תקף את המתלונן אלא להיפך הותקף על ידו בברוטאליות, ובמאבק שהתפתח ביניהם תוך כדי ניסיונו להיחלץ מידיו ולהשתחרר מאחיזתו נפגע המתלונן.הווה אומר. לא נעורה מחלוקת לקיומו של מאבק פיזי בין הנאשם למתלונן ולמעשה, גם לא לגבי החבלות שנגרמו למתלונן. סלע המחלוקת נסב על האופן שבו נחבל. האם כתוצאה מתקיפה יזומה ומכוונת של הנאשם, או שמע תולדה של התכתשות הדדית שתחילתה בהתנפלות המתלונן על הנאשם.

במרכז ראיותיה הציבה התביעה את עדותו היחידה של המתלונן, שבעומדו על דוכן העדים ספר כיצד הותקף ונחבל על ידי הנאשם. חיצי ההגנה הופנו, מטבע הדברים, לאמינות העדות שהמאשימה מבקשת לסמוך הרשעת הנאשם על אדניה. ההגנה, הסבורה כי אין להעניק משקל ראייתי לעדות רבת פגמים זו, נתבה טיעוניה לשני ערוצים עיקריים, הכרוכים ושלובים זה בזה: אישיותו הבעייתית של המתלונן ויחסיו עם שכניו ובמרכזם התנהגות חריגה ויוצאת הדופן כלפיהם שנתגלו בה, לא אחת, אלמנטים אלימים ותוקפניים. לטעמה, בכוחם של אלה לשפוך אור על נסיבות האירוע ולהשליך על הערכת מהימנות גרסתו.

כבר עתה ניתן לומר, כי קו ההגנה אינו משולל בסיס. מכל מקום, הצטברות הפרטים, הנתונים והעובדות שהניחה בפני בית המשפט יצרה תשתית ראייתית שבכוחה להקים ספק סביר בגרסתו המפלילה של המתלונן.

לשון אחר. בעדותו בבית המשפט הותיר המתלונן ככלל רושם של אדם תימהוני, שונה ומוזר במחשבותיו ובהליכותיו. התרשמות בלתי אמצעית זו נסמכת על האופן בו מסר את דבריו והדרך בה הציג את עובדות המקרה, כמו גם את המעורבים בפרשה זו. התרשמות זו התגברה נוכח דבריו הנחרצים, שנאמרו, יש לומר, מתוך שכנוע עמוק, לקיומם של קולות רמים ודפיקות עזות החודרים מבעד לקירות ומגיעים לאוזניו בכל שעות היממה. תדירותם ועוצמתם, הדגיש הנאשם, משבשים לחלוטין את חייו. הם מאלצים אותו להגיף את חרכי התריסים ולאטום את החלונות כדי להאפיל את דירתו בימים, ואף בלילות אינם חדלים ואינם מרפים ומדירים שינה מעיניו. והכול, לדבריו, מעשי ידי שכניו, המתאנים לו על לא עוול, לאחר שחברו יחדיו כאיש אחד כדי להפר שלוותו ולהציק לו על כל צעד ושעל. ה"האשמות" על קנוניה שנרקמה נגדו הופנו כלפי מספר שכנים בבניין בו הוא מתגורר. התיאורים, יש לומר, מציגים תרחישים של מעשה רדיפה ממש וכוללים אלמנטים המעוררים חשש כי הינם יציר דמיון. כך למשל, טען כנגד שכנה בשם אודט : "היא לא נותנת לי לישון. היא דופקת בקירות. הקיר המשותף דק וזה קורה כל לילה... יש הפרעות של עציצים גדולים  במעבר. או שיש כסא מקופל שאני נתקל בלילה, כל מיני דברים קטנים שהם מציקים ומכוונים" (ע"מ 3 שורות 12-9).  העד סיפר על התנהגות זהה של שכנות אחרות, אלה המתגוררת בדירה מעליו, שבדומה לקודמת טורחות כמוה לדפוק ימים ולילות על תקרת דירתו: "הם לא דופקים על הקירות, הם גרים מעלי והם דופקים על הרצפה שזה התקרה שלי, כל אור שאני מדליק ישר דפיקות מלמעלה. גם בלילות באופן קבוע" (ע"מ 6 שורות 15-14).: תחושות הרדיפה המקננות בעד ללא הרף וגורמות לו לאי שקט וחוסר מנוחה מצאו ביטוין במספר אופנים, כמו בדוגמא הבאה :"היא מאותו סגנון. עליתי למעלה דפקתי לה בדלת ורציתי להגיד לה למה היא דופקת  לי זה לא דבר חדש,  כל הבניין דופק הוא חולה. אני נפלתי קורבן בלי ידיעתי. היא דופקת עד היום" ע"מ 4 שורות 8-6) .  ההסבר שנתן המתלונן להכרח שנכפה עליו להסתגר מאחורי תריסים מוגפים באפלת דירתו לא רק שלא היה בו כדי לספק, אלא להיפך. להגביר את סימני השאלה לגבי אמיתות הדברים לעורר ספק למידת הכרתו ותובנתו לאי סבירותם: " אני חי בחושך. כל החלונות סגורים שלא תהא שקיפות. כי יש שקיפות אפוא שאני הולך והם יכולים לראות אותי ואז לדפוק אפוא שאני נמצא. אם אני במקלחת אז הם דופקים במקלחת, ואם אני בחדר שינה. זה מה שהגברת עושה והנאשם גם זו מלמעלה והנאשם ידע ולא מנע את זה" (ע"מ 4 שורות11-3) .

מעבר להיבטים המעידים על חריגותו, כאמור, ניכר היה  במתלונן אי שקט וקוצר רוח אל מול השאלות שהוטחו בו (לדוגמא, תגובתו בע"מ 8 שורה 7-5, 9, ע"מ 9 שורות13-12, 15 ו- ע"מ 10 שורות ,18, 25-24 ). הוא נתגלה כבעל סף גירוי נמוך, הניצת על נקלה ועלול לאבד את שלוות רוחו ולהתפרץ בזעם קולני, כפי שהומחש בפועל במהלך עדותו מעל דוכן העדים. זאת מעבר להודאתו, כי שעה קלה עובר לאירוע תקף את שכנתו-אודט משום שהיא "דופקת כל הזמן על הקירות", המשתלבות עם עדויות עדי ההגנה על התנהגות תוקפנית ונטולת רסן, נעדרת סיבה של ממש ובנסיבות תמוהות, באופן המתיישב עם גרסת הנאשם לגבי התנהגות המתלונן בזירת האירוע, כפי שיובהר להלן.

באשר לגופו של האירוע, נשוא הדיון, פתח המתלונן עדותו בעובדות העומדות ברקע הדברים. באותו יום, סיפר, התעורר בינו לבין שכנתו אודט דין ודברים סביב נושא ה"דפיקות" שייחס לה. כשפתחה בשטף קללות ונאצות סטר לה על פניה. למתלונן נימק את המעשה בכך שזו הייתה הדרך היחידה להפסיקה, בלשנו: "זה לא היה ויכוח, זה היה שטף של קללות ונאצות שאי אפשר היה לעצור את זה רק כך הצלחתי לעצור את זה ונתתי לה סטירה, צר לי. בזה הסתיים העניין" (ע"מ 2 שורות16-13). בעקבות זאת התגלגלו הדברים למעשה העבירה עצמו, כאשר בחלוף כשעה ומחצה, התדפק הנאשם על דלתו. לגרסת המתלונן, כבר בפתח הדירה, ובלא אומר ודברים, התנפל עליו הנאשם ובעט בעוצמה בידו. הוא המשיך להפליא בו מכותיו בכל חלקי גופו כשהוא חובט בו ללא רחם באמצעות רגליו ומכה אותו באגרופיו. בתוך כך, גם לפת את צווארו ואיים עליו שיהרגנו. כתוצאה מהתקיפה נחבל קשות ובכלל זה נשברה ידו.

ראוי לציין, כי בתיאור האירוע נשתרבבו שתי עובדות תמוהות על פניהן ובלתי מתקבלות על הדעת, שלפחות אחת מהן תומכת בגרסת הנאשם. ואבאר. בין היתר, טען המתלונן שהנאשם הותיר בדירה את אותן נעליים מיוחדות באמצעותן כילה בו זעמו ולמרבה התמיהה לא רק שלא הציגן כראיה בפני השוטרים אלא טרח להשיבן לו. הנאשם, כפי שיובהר, העיד כי הותקף על ידי המתלונן שאף ניסה בכוח למנוע ממנו לעזוב מהדירה, ממנה הצליח לצאת רק לאחר מאבק. הותרת הנעליים מאחור מעידה על חיפזון ובהילות ומתיישבת דווקא עם הסיטואציה המתוארת על ידי הנאשם.

העובדה השניה נוגעת לגרסת המתלונן לדברים שאמר לו הנאשם בעיצומה של התקיפה בתגובה על כך כשהתריס כלפיו שאין זה יאה לאדם צעיר כמותו לפגוע כך באדם בגיל. לגרסתו, השיב לו הלה, בזו הלשון : " אני יודע שהיא משתמשת בי נגדך ואני אעזוב אותה " (ע"מ 2 שורה 25 ע"מ שורה 1), תשובה משונה וחסרת הגיון בנסיבות העניין, שיותר משיש בה ציטוט דברי הנאשם היא משקפת את מחשבותיו של המתלונן.

כשנדרש בחקירתו הנגדית לגרסת הנאשם, לפיה תקף אותו בברוטאליות ואף כלא אותו בדירה ומנע ממנו לצאת, דחה המתלונן את החלק האחרון אך התעלם מהטחת אשמת התקיפה ולא התייחס אליה כלל, באופן שניתן היה להתרשם שאינו רוצה להתמודד עם אשמה זו: "מה זאת אומרת כלאתי אותו, איך אני יכול לכלוא אותו. לא עשיתי את זה הותקפתי"(ע"מ 3 שורות 16-15).

מעבר לתמיהות הללו נמצא המתלונן סותר עצמו לעניין תקיפת אודט. בניגוד להודאתו בבית המשפט מתברר כי כאשר נחקר במשטרה אודות אותו מקרה הכחישו בתוקף. כשנדרש לסתירה  נסה להתחמק מלהתמודד עמה ולמעשה לא יכול היה לספק הסבר סביר, זולת שורה של התפתלויות ובעיקר תירוצים כגון, שדבריו לא נרשמו כלשונם, עוותו או סולפו על ידי החוקר שלא נמצא להם כל יסוד.

וכאן באה גרסת הנאשם, שאמינותה לא נסתרה ולא הופרכה, ולא ניתן גם לשלול את סבירותה. אין בה דחייה מוחלטת של העובדות אלא הצגת התרחשות מתקבלת על הדעת, במיוחד נוכח סיפור הרקע המעיד כי המתלונן היה נתון להלך רוח תוקפני. גם עדויות עדי ההגנה תומכות בכך. 

ותחילה לגופה של עדות הנאשם, שאינה אלא תמונת ראי לגרסת המתלונן.

באותו יום ביקר את אודט ומצאה בוכייה ונסערת. לאחר שספרה לו כיצד הותקפה על ידי המתלונן ניגש לדירתו במטרה לברר עמו מה בדיוק ארע. לגרסתו, בטרם הספיק לומר לו דבר התנפל עליו המתלונן וניסה לחנוק אותו בשתי ידיו. ניסיונו להדפו מעליו ולהשתחרר מלפיתתו לא צלח ושניהם נפלו מתגלגלים על הרצפה אוחזים זה בזה. התפתח ביניהם מאבק, במהלכו שוב ניסה הנאשם להשתחרר, אך המתלונן לא חדל המשיך לתקוף תוך שהוא אוחז בחולצתו ושורט אותו בגבו. בשלב מסוים הרפה, ניגש לדלת הכניסה, נעל אותה ואיים: אני מחסל אותך, אתה לא יוצא מהבית. כשהתקדם לעברו, קם הנאשם ובקש לצאת מהדירה אך המתלונן מנע זאת על ידי כך שנתלה על כתפיו מאחור. בניסיון לנערו מעליו בכוח נשמט המתלונן ונפל, והנאשם ניצל את ההזדמנות  ועזב את הדירה.

בחקירתו הנגדית הופנה הנאשם לשינויים בין דבריו בהודעתו לדברים שמסר בעדותו. מספר הבדלים, ספורים, יש לומר, אכן קיימים, אך הם שוליים ולא משמעותיים, ואין בהם כדי לקעקע את גרסתו בכללותה. לטעמי, זה טיבו למשל, של השוני בין הגרסה במשטרה, לפיה לאחר שחנק אותו והנאשם הדפו מעליו נפל המתלונן  לרצפה לגרסה בבית המשפט הגורסת ששניהם נפלו אפיים ארצה, או אי ציון באמרה בניגוד לבית המשפט את העובדה כי שעה שפתח את הדלת היה למתלונן מבט מבהיל. בעניינים המהותיים לא נמצאו בין הגרסאות סתירות מהותיות.

ויודגש, גם אלמלא הליקויים בגרסת המתלונן, ובהתעלם מסימני השאלה לגבי יכולתו להציג עובדות כהווייתן, לא ניתן היה להעדיף גרסתו על פני גרסת הנאשם, בשים לב לכך שבפני שתי גרסאות הפוכות, העומדות אחת לעומת רעותה, וכל אחת מהן מתארת אותה סיטואציה עצמה בהיפוך תפקידים. אך ודאי שלא ניתן לבכר עדות יחידה זו  על פגמיה.

ומכאן יש לבחון את עדויות ההגנה לגבי התנהגותו הביזארית, לעיתים אובססיבית של הנאשם, התפרצויות חסרות רציונאל ואותות התוקפנות שנחשפו במגעם עמו, כנתון בר נפקות להערכת אמינות גרסת התביעה. כזכור, היתה גרסת המתלונן כי הותקף בברוטאליות על ידי הנאשם, על לא עוול וללא כל סיבה, שעה שהוא עצמו לא נקף נגדו אצבע. דא עקא, שמטעם ההגנה הופיעו שלוש עדות המתגוררות עמו באותו בניין, שתארו תמונה קשה של אדם תוקפן המהלך עליהן אימים.אמנם, עדות אלה לא היו עדות ראיה לאירוע, נשוא דיוננו, אך יש בעדותם כדי להפריך, או למצער לעורר ספק, בתמונה הפסיבית והמתונה שניסה להציג.