הכרעת דין בתיק פ 1045/06

ברוב דעות הנאשם מזוכה מחמת הספק

5129371

5129371

השופטת ר. אבידע:

כתב האישום, עיקר טענות הצדדים וראיות מוסכמות

1. נגד הנאשם הוגש כתב אישום אשר בו יוחסה לו עבירה של רצח בכוונה תחילה לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: "חוק העונשין").

עבירה זו יוחסה לנאשם משנטען כי ביום 24.03.06, יצא הנאשם, במטרה להרוג את הלייל אבו סלמי (להלן: "המנוח"), בשעות הבוקר מביתו בערערה שבנגב לרהט, מקום מגוריו של המנוח, והמתין ליציאת המנוח מביתו. לאחר שהמנוח יצא מביתו ונכנס לרכבו, הנאשם עקב אחר המנוח בנסיעה עד שהמנוח הגיע לשכונה 3 בתל-שבע, ושם, כאשר יצא המנוח מרכבו תקף הנאשם את המנוח ודקר אותו בבית החזה, בגוו שמאל, ובצווארו וגרם למותו במקום. בנסיבות אלו, נטען בכתב האישום, גרם הנאשם בכוונה תחילה למותו של המנוח בכך שהמיתו לאחר שהחליט להמיתו, והמיתו בדם קר, בלי שקדמה התגרות בתכוף למעשה, ובנסיבות שבהן יכול היה לחשוב  ולהבין את תוצאות מעשיו, ולאחר שהכין את עצמו להמית את המנוח ואת הסכין בה המית אותו.                                                                                                                         

צויין בכתב האישום כי הרקע והמניע למעשיו של הנאשם היו הריגתו של אביו ביום 29.08.75, במהלך קטטה בה היה מעורב המנוח, ואשר בשל כך ראה הנאשם במנוח כמי שהיה אחראי למות אביו ולכן החליט לנקום את מותו על ידי הריגת המנוח.

2. להוכחת המיוחס לנאשם בכתב האישום העידה המאשימה עדים שטענו כי היה לנאשם המניע הנטען בכתב האישום, הוגשו דוחות איכון וכן הסתמכה המאשימה על שקריו של הנאשם באמרותיו במשטרה באשר למעשיו ביום האירוע.

3. הנאשם כפר במיוחס לו בכתב האישום, הכחיש כי היה לו מניע לרצוח את המנוח משלטענתו נעשתה לפני שנים סולחה בין משפחתו לבין משפחת המנוח. כן טען כי ביום הרצח לא היה כלל בתל-שבע, אלא רק בקרבת מקום, עובדה המסבירה את ממצאי האיכונים.

4. אין מחלוקת בין הצדדים כי חייו של המנוח נקטלו כנטען בכתב האישום בתל-שבע, ביום 24.03.06, שהיה יום שישי בשבוע, בין השעות 10:30 ל- 10:50. המנוח נסע לתל-שבע באותו יום שישי לבקר את בתו. הוכח כי כוונתו לבקר את בתו באותו יום לא היתה ידועה לאחרים, וכי יצא את רהט לעבר תל-שבע בשעה 10:00 (עמ' 44 ש' 23). יצויין לעניין המועד המדוייק של אירוע הרצח כי המאשימה העידה את מסעודין יחיא אשר טען כי מצא את גופת המנוח בשעה 10:40 והודיע על כך מייד למשטרה. מרישומי המשטרה ומד"א עולה כי הודעה על מציאת גופתו של המנוח התקבלה אצלם בשעה 10:50. כן מוסכם על הצדדים כי דוחות איכון שהוגשו, להוכחת מקום הימצאותו של הנאשם ביום הרצח, מתייחסים לטלפון הסלולרי שהיה בידי הנאשם באותו יום. לאמור יש להוסיף כי הסנגוריה הסכימה כי המנוח יצא מביתו ברהט ונסע לתל-שבע, בשעות הרלוונטיות, מבלי שאיש ידע על תוכניתו לנסוע לתל-שבע.

המניע

5. הנאשם הינו בנו היחיד של אביו המנוח, אשר נהרג ביום 29.08.75 בקטטה בה היה מעורב המנוח, לנאשם יש לו עוד שלוש אחיות. בהיותו יתום דודו, אבו סילמי סלימאן, גידלו. הסכסוך בין משפחת הנאשם למשפחת המנוח יושב בשנת 1984 על ידי סולחה שנערכה בין המשפחות. במסגרת הסולחה העבירה משפחת המנוח למשפחת הנאשם סכום כסף בסך של 60,000$, אשר הועברו מאוחר יותר לידי הנאשם כשהגיע לגיל 21 שנים. 

לטענת המאשימה הנאשם לא השלים עם הסולחה ולכן היה לו מניע להרוג את המנוח.

6. המאשימה זימנה מספר עדים מהם ביקשה ללמוד כי לנאשם היה מניע לנקום את מות אביו.  מוחמד נבארי, בנו של המנוח, העיד כי הנאשם לא הסכים להיות בקשר עם משפחתו (עמ' 12 לפרוט') וכי טען כי משפחת המנוח הם אלו שהרגו את אביו (עמ' 16 לפרוט'). מוחמד נבארי אף סיפר על מפגש שהיה בינו לבין הנאשם בחתונה ברהט, אשר במהלכו, כאשר נודע לנאשם מיהו מוחמד אל נבארי, הנאשם שינה בבת אחת את יחסו אליו לשלילה. העד אף הוסיף "לשאלה האם הנאשם באופן פורמאלי ביטל את הסולחה אני משיב שכן" (עמ' 18 לפרוט') וכן "היתה סולחה תיאורטית אך לא מעשית" (שם). פרט לאמור, אל נבארי העיד על מקרה נוסף אשר ממנו עלה כי הנאשם לא השלים עם הסולחה. באותו מקרה אל נבארי הגיע לבית משפחת הנאשם כדי לנחמם על מות סבו של הנאשם, וכשהגיע לשם גורש על ידי הנאשם (עמ' 19 לפרוט').

7. אף מעדותו של בן נוסף של המנוח, יונס אלהלייל, עלה כי לנאשם היה מניע לבצע את העבירה המיוחסת לו בכתב האישום. יונס העיד כי באחד הימים, פחות משנה לפני הרצח נשוא כתב האישום, פגש בנאשם, אותו לא הכיר, בשעה שאסף, יחד עם אשתו עצים אחרי גיזום בפרדס ליד רמלה. הנאשם הגיע אז לפרדס עם רכבו, אותו החנה בצמוד לרכבו של יונס, ירד מהרכב ושאל את יונס אם הוא אכן יונס. יונס השיב בחיוב ושאל את הנאשם אם הוא סולימאן. הנאשם השיב בחיוב והוסיף ואמר "אבא שלך אלהלייל רצח את אבא שלי" (עמ' 29 לפרוט'). יונס השיב לנאשם כי היתה סולחה והנאשם ענה לו "את הסולחה אני לא עשיתי  והסיפור הזה, אני לא מסכים איתו, עם הסולחה." (שם), כן הוסיף ואמר "...מי שזורע קוצר" פתגם בערבית שמשמעותו "מי שעושה מעשה כזה, מי שהורג צריך להרוג אותו" (שם). לאחר דברים אלו עזב הנאשם את המקום תוך שציין כי הגזם בפרדס שייך לו. בחקירתו הנגדית ציין יונס כי היחסים עם משפחת הנאשם היו טובים אך לא היה קשר עם הנאשם, כיוון ש "אני יודע שהוא שונא" (עמ' 31 לפרוט').

אשתו של יונס, נדיה אל נבארי, אשר היתה יחד עם בעלה בפרדס, טענה כי שמעה את הנאשם אומר ליונס "אבא שלך הרג את אבא שלי... אנחנו לא עשינו סולחה" (עמ' 22 לפרוט') וכן "מי שזורע מקבל את התוצאה מהזריעה" (שם).

8. עד נוסף אשר זומן על ידי התביעה כדי להוכיח את קיומו של המניע אצל הנאשם היה עאמר אבו סלימי, שהוא אחיינו של המנוח. עד זה סיפר בעדותו כי ביום 29.12.05, התקשר מיוזמתו לנאשם ואמר לו כי הוא רוצה לשבת עימו. הנאשם היה מופתע ושאל אותו מספר פעמים מדוע הוא רוצה לשבת עימו ואבו סלימי ענה לו כי רצונו לאחד את המשפחה. תשובתו של הנאשם היתה ""באמת אני מכבד אותך ואל תלחיץ אותי אבל מה אתה חושב, האנשים הכי קרובים אלי, מקניטים אותי על הסיפור שקרה"" -היינו, קטילתו של אביו של הנאשם (עמ' 39 לפרוט'). אבו סלימי המשיך ואמר לנאשם כי מי שיפתור את הבעיות במשפחה זה המשפחה עצמה ולכך השיב לו הנאשם כי ייתן לזמן לעשות את שלו. עשרה ימים מאוחר יותר, התקשר אבו סלימי פעם נוספת לנאשם, היה זה בחג הקורבן וייחל לו חג שמח, הנאשם שאל אותו לזהותו ואבו סלימי הזדהה ואף שאל אותו אם יכול להיות שבפרק הזמן של עשרה ימים שכח אותו ואז הנאשם אמר לו ""מה אתה רוצה ממני תעזוב אותי, אני הבטחתי שאני אבוא אליך ואפתיע אותך, ואני אבוא, אבל לא עכשיו ותן לזמן לעשות את שלו"" (עמ' 40 לפרוט') . אבו סלימי הסביר לשאלת בית המשפט מה המשמעות של "מקניטים אותי" "שהם אומרים לו שהוא לא גבר ושהוא צריך לנקום את דם אביו. זה פירוש המושג מקניטים אותי שבערבית זה בעירני" (עמ' 41 לפרוט'). גם אבו סלימי סיפר כי כאשר הוא ועוד מספר צעירים מהמשפחה הלכו לנחם את משפחת הנאשם בשנת 97' בזמן שסבו נפטר, עוד בטרם הספיקו להתיישב בבית משפחת הנאשם, הנאשם גירשם מהמקום.

9. הסנגוריה טענה כי לא הוכח שהיה לנאשם מניע או עניין כלשהו במותו של המנוח. הנאשם באמרותיו ובעדותו בבית המשפט כפר בקיומו של המניע לו טענה המאשימה.

באמרה הראשונה אותה מסר הנאשם למשטרה ביום 24.03.06 (ת/1א), כאשר נשאל מה קרה עם אביו המנוח לפני הרבה שנים, השיב "אני הייתי בן שנתיים כשהיתה קטטה בלי כוונה אבא שלי נהרג בלי כוונה ואחרי כמה שנים היתה סולחה הוא רב עם בני דודים שלו שזה חמולה והוא נהרג בלי כוונה...". הנאשם טען באמרתו זו כי אינו יודע מי היה מעורב בקטטה וכי אינו מכיר את המנוח. אף באמרתו מיום 28.03.06 (ת/6ב) חזר הנאשם וטען "אני לא מכיר את הלייל (המנוח-ר.א.) אפילו שיפגוש אותי לא יודע איפוא והילדים שלו אני לא מכיר חד וחלק". כאשר נשאל האם סלח למנוח ובני משפחתו על רצח אביו, השיב הנאשם כי סלח להם וכי סבו "סגר איתם את התיק" והוא מקבל מה שסבו אומר. כמו כן, באמרתו מיום 02.04.06 (ת/6ג) חזר ואמר כי אינו מכיר אף אחד ממשפחת המנוח.

בעדותו בבית המשפט, טען הנאשם כי היה ילד כבן עשר כאשר נעשתה הסולחה וכי מעולם לא ערער עליה ואף קיבל את הסכום ששולם עבור הסולחה מסבו ומהכסף קנה משאית שממנה התפרנס. הנאשם הכחיש את גרסת יונס ואשתו נדיה באשר לדברים שלטענתם נאמרו בפרדס. לגרסתו כל שאמר היה כי השטח הוא שלו ושהוא מתפרנס ממנו ודרש מיונס שלא יתקרב יותר לפרדס.

בחקירתו הנגדית, אישר הנאשם כי אין לו יחסים טובים עם משפחת המנוח. בחקירתו הנגדית, כאשר נשאל האם היחסים עם משפחת המנוח היו טובים, השיב "אני אשקר אם אגיד טובים, אני איתי לא נוגע בהם, הם לא נוגעים בי, לא מנסה ללכת אליהם, לא מנסה, לא רוצה שיבואו אליי." (עמ' 18 לפרוט' מיום 06.03.07). לשאלת ב"כ המאשימה מדוע אינו רוצה בקיום יחסים עם משפחת המנוח, השיב "סולחה, לא רוצה" (שם), וכשנשאל מדוע אינו רוצה בסולחה השיב "אדוני אני לא רוצה וזהו הם יושבים פה ואני שומר על הפינה שלי והם שומרים על הפינה שלהם. מרחוק שלום וזהו חוץ מזה לא רוצה".