הכרעת דין בתיק פ 1032/05

בכתב האישום שהוגש כנגד הנאשם נטען כי ביום 12.9.03 סמוך לשעה 14.00 ברחוב חורי בחיפה, סמוך לבית מספר 32, תקף הנאשם שלא כדין את ברכאת אבו-עזיז (להלן: "המתלונן") בכך שדקר אותו עם סכין, שהינו נשק קר, בגבו, בבית החזה הימני האחורי, וכתוצאה מכך גרם לו פצע דקירה פרורטברלי בחזה ימני, בגובה של צלע 10-9, עם דימום, לרבות דימום פעיל מהאונה התחתונה של הריאה הימנית.

בהמשך לכך, הובהל המתלונן לבית החולים רמב"ם בחיפה ועקב פציעתו טופל טיפול רפואי ע"י ניקוז דם בכמות מעל ליטר ופתיחת חזה חוקרת בדחיפות בוצע ניתוח במהלכו, בין היתר, נתפרה הריאה שנפגעה והמתלונן אושפז עד ליום 17.9.03.

העבירה אשר יוחסה לנאשם בגין מסכת עובדתית זו הינה פציעה בנסיבות מחמירות, בניגוד לקביעות סעיפים 334+ 335(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז- 1977.

בישיבת  ההקראה מיום 16.3.05, בפני סגנית הנשיא, כב' השופטת י.אבירם, כפר הנאשם בעובדות כתב האישום.

התיק הועבר לשמיעתו בפני.

בישיבת בית המשפט מיום 12.4.05, גרס ב"כ הנאשם כי הנאשם מודה באירוע אך טוען כי הותקף ע"י שלושה אנשים וכי דקר בעט שהיה בידו.

מטעם התביעה העידו המתלונן ועדים נוספים שהיו נוכחים במקום האירוע. כמו כן, העידו שני שוטרים.

מטעם ההגנה, העיד הנאשם.

מן העדויות שנשמעו בפני עולה, ללא חולק, כי תחילתו של האירוע מושא כתב האישום בהתרחשויות שאירעו בין הנאשם למתלונן זמן מה עובר ליום האירוע, על רקע ויכוח שהתרחש במסגרת אימון כדורגל וכן התרחשות שאירעה במסגד "אל איסתכלאל" בחיפה (להלן: "המסגד") ביום האירוע עצמו.

אפנה תחילה לבחינת אירועים אלה.

עולה מהעדויות כי בזמנים הרלוונטיים לכתב האישום היה הנאשם שחקן ומאמן של קבוצת כדורגל של המסגד וכי המתלונן היה שחקן בקבוצה. (ראה: עדות המתלונן, עמ' 9 ש' 10-12 , עדות הנאשם עמ' 52 ש' 12-15 לפרוט').

המתלונן העיד כי כשבועיים לפני האירוע,  בעת סיום משחק הכדורגל התעורר ויכוח בין השניים כאשר לדבריו:

"ביקשתי לדבר איתו על כך שהוא דיבר איתי בגישה של זלזול תוך כדי המשחק וביקשתי ממנו שלא ידבר אלי כך. בתנועה של זלזול מלווה בתנועת ידים, הוא איים לתקוף אותי, זה עשה בתנועת ידים. היה לי חבר שתפס אותו באותו רגע, והסתיים בקללות, אני קללתי והוא קילל והלכנו הביתה". (עמ' 9 ש' 12-15 לפרוט').

המתלונן מסר כי באותו ערב אביו הגיע לבית הנאשם אשר הודיעו כי " מבחינתו הסיפור גמור" מכיוון שהמתלונן ואחיו של הנאשם גדלו יחדיו וכי המתלונן הוא " בשבילו כמו אח קטן". (עמ' 9 ש' 15-17).

עניין הפגישה של הנאשם עם אביו של המתלונן אושרה בעדותו של הנאשם. (ראה: עמ' 55 ש' 16 לפרוט').

לדברי המתלונן, ימים מספר לאחר משחק הכדורגל, פנה אליו אדם בשם רביע מסרי ברחוב, והודיע לו כי עליו להזהר מהנאשם העומד לתקוף אותו. המתלונן העיד כי לא פחד מן הנאשם הואיל ו סמך על הבטחתו של הנאשם לאביו.

המפגש השני בין השניים אירע ביום האירוע, בעת תפילת יום השישי במסגד.

לדברי המתלונן:

"כמה אנשים, החבר'ה במסגד ביקשו מאיתנו לעשות סולחה והוא התנה את זה בכך שאבקש ממנו סליחה. לא הסכמתי כי חשבתי שאני לא אשם. הסכמתי לסולחה, לא לסליחה. ביציאה מהמסגד אחיו דיבר איתי ואמר שאחיו הנאשם משוגע ומסוגל לעשות משהו ושאבקש סליחה ואלחץ את ידו, כי הוא מסוגל לעשות משהו. אני עמדתי בחוץ, מחוץ למסגד, ביציאה, וראיתי את המלים שהוא אמר לחבר שעמד לידו, שאסור פה ליד המסגד...אני המשכתי הביתה". (עמ' 9 ש' 20-24).