הכרעת דין בתיק פ 1030/05

1.         נגד הנאשם הוגש כתב אישום המייחס לו עבירה של איומים לפי סעיף 192 לחוק העונשין, התשל"ז -1967 ( להלן: "חוק העונשין") ועבירה של ניסיון הצתה לפי סעיפים 448 רישא ו-25 לחוק העונשין.

2.         על פי עובדות כתב האישום, על רקע חשדו של הנאשם כי בנו של אדמונד סיבוני ( להלן: "המתלונן"), ניסה להרעיל את סוסו, הגיע הנאשם ביום ה- 3.11.04,  בסמוך לשעה 16:00 לחצר ביתו של המתלונן כשהוא מצויד במיכל בנזין ובמסור חשמלי.

             הנאשם שפך על האופנוע (שמשמש את בנו של המתלונן ( להלן: "אורן") בנזין והפעיל את המסור החשמלי. לאחר מכן, הניח הנאשם את המסור וניסה להצית את האופנוע באמצעות מצית שהיה בכיסו. המתלונן אחז בחולצת הנאשם וניסה למנוע ממנו להצית את האופנוע.

            הנאשם  איים על המתלונן כי יהרוג את אורן וינסר אותו עוד באותו יום. כמו כן, איים הנאשם כי ישוב בו ביום לבית המתלונן וכי אורן לא יהיה בין החיים. לאורך זמן זה התחנן המתלונן בפני הנאשם  כי יחדל ממעשיו. הנאשם המשיך לאחוז במסור החשמלי הפועל.

            הנאשם ניסה כאמור לשלח אש בדבר לא לו ואיים על המתלונן בפגיעה שלא כדין בבנו.

3.         הנאשם כפר בעובדות כתב האישום בכל הנוגע לעבירת ניסיון ההצתה. לגרסתו, לא התכוון להצית את האופנוע, אלא רק לאיים על המתלונן.

4..         יצוג הנאשם 

בראשית ההליך מונה לנאשם סניגור מטעם הסניגוריה הציבורית, אף שטען כי יוכל להתמודד בכוחות עצמו בניהול ההליך.

             כבר בישיבת ההוכחות הראשונה, נתגלעה מחלוקת קשה בין הנאשם ובאת כוחו, באשר לקו ההגנה. הנאשם הביע חוסר אמון בפרקליטתו, לא היה מעוניין לשתף עימה פעולה, ולא היה מנוס משחרור הסניגוריה מייצוגו.

             לאחר שתמו הראיות, מונה לנאשם שוב סניגור מטעם הסניגוריה הציבורית, בכדי שיסייע בידו להציג ולפרוש את הטענות המשפטיות הרלבנטיות.

כאמור, מראשיתו של ההליך עמד הנאשם על כך שלא ימונה לו סנגור. באת כוחו הראשונה ניסתה לקבל שיתוף פעולה מצדו ומשנכשלה ביקשה לשחררה מן הייצוג. במהלך הדיונים ניסה בית המשפט, ואף באת כח המאשימה, להסביר לנאשם כי מוטב אם יהיה מיוצג בהליך זה, שהעבירות המיוחסות לו הינן חמורות, אך הוא עמד בשלו.

לקראת סיומו של ההליך, שוכנע הנאשם לקבל סיוע מן הסניגוריה הציבורית, במטרה לעזור לו לבחון את הפן המשפטי ולערוך טיעוניו המסכמים בייעוץ עם סנגורו.

לעיתים, עקב התנגדותו הנחרצת של נאשם, אין חובה על בית המשפט למנות לו סנגור, אם שוכנע כי לא תהיה בכך כל תועלת. נוכח הבעת אי האימון של האשם בסניגוריה בראשית הדרך, נעתרתי לבקשתה לשחררה מן היצוג, לאחר שהנאשם הצהיר כי קיבל לידיו את חומר החקירה והוא סבור כי יוכל להתמודד עימו ללא עזרה.

החוק מכיר במצבים בהם, על אף החובה למנות סנגור, רשאי בית המשפט לשחררו מהיצוג, מתוך שלא ניתן לאכוף את היצוג על נאשם המסרב לשתף עימו פעולה.

"הנה כי כן, הסיפא של הוראת-סעיף 17(ב) הנ"ל קובעת חריג לחובת מינוי סנגור לפי סעיף 15(א)(1) לחוק. בהתאם לחריג זה, כאשר בית-המשפט התיר לסנגור להפסיק לייצג נאשם שכן הלה לא שיתף פעולה עימו, ובית-המשפט סבור כי לא יועיל למנות לנאשם סנגור אחר, רשאי בית-המשפט שלא למנות לנאשם סנגור על אף החובה הקבועה בסעיף 15(א)(1) לחוק. יצוין כי תקנה 8(א) לתקנות הסנגוריה הציבורית, התשנ"ו-1996 מתייחסת אף היא לנסיבות בהן מסרב הנאשם לשתף פעולה עם הסנגור שמונה לו, עד כי הסנגוריה הציבורית מבקשת להפסיק את ייצוגו של הנאשם" (ע"פ 7335/05 - הסנגוריה הציבורית - מחוז נצרת נ' מדינת ישראל ואח' . תק-על 2005(3), 3491 ,עמ' 3495).

בשלב הסיכומים הוריתי על מינוי סנגור, למרות התנגדות הנאשם, משסברתי כי מינוי כזה יוכל להיות לו לתועלת גם אם לא ישתף פעולה עם עורך דינו. לבסוף נתרצה, והסכים לקבל את הייצוג משנקבע בהחלטה כי טיעוני הסנגור יהיו מעבר לטיעונים שהנאשם עצמו יוכל להעלות, ויסייעו בידו להשלים את הנחוץ.

ערה אני לקושי שהוטל על הסנגוריה בהיכנסה או עם חזרתה לתמונה. למרות האמור, לא ניתן לקבל את הניסיון להביא בפני בית המשפט ראיות נוספות, על דרך של טיעונים. (בית המשפט לא נתבקש לאפשר הבאת ראיות נוספות).

הנאשם היה מיוצג על ידי הסנגוריה הציבורית, בזמן שהוקרא לו כתב האישום והוא נתבקש ליתן לו תשובתו. כבר בשלב זה, לא כפר בביצוע עבירת האיומים. במהלך עדותו ובחקירתו הודה באיומים אלה אך טען שדיבר שטויות, לא ברר מילים ולא התכוון לממש את איומיו.

 כפירתו של הנאשם התייחסה לעבירת הנסיון להצתה בלבד, והמחלוקת העובדתית כפי העולה מן הראיות הינה מצומצמת ביותר, ומתמקדת בשאלה האם הוכח כי מעשיו של הנאשם הגיעו כדי ניסיון להצתה, והאם לוו בהלך הרוח הנדרש לקיום המחשבה הפלילית המהווה את היסוד הנפשי בעבירה.