הכרעת דין בתיק פ 10044/04

כתב אישום

1.     הנאשמים הם אב ובן אשר לפי הנטען תקפו את מעבידו של האב ואיימו עליו. המעביד, xxxxx (להלן המתלונן) הוא מנהל צרכניה בבני ברק ונאשם 2- האב, הועסק על ידו והתגורר בחדר בסמוך לצרכניה. לבן- נאשם 1, מיוחסת גם עבירה של גרימת היזק בכך שתלש מזוזה שהיתה קבועה בדלת משרדו של המתלונן. גם לנאשם 2 מיוחסות עבירות נוספות: החזקת נכס חשוד כגנוב, החזקת כרטיסי חיוב והיזק לרכוש.

2.     נאשם 2 (להלן נאשם 2 או ניר), עזב את העבודה למספר ימים ללא כל הודעה וכשחזר חשד במתלונן שנכנס למחסן שבו התגורר וגנב לו רכוש. כנטען בעובדות כתב האישום, על רקע זה איים ניר על המתלונן שימות בקרוב ואנשים יכולים "להוריד" אותו וכן אמר כי בסעודיה מורידים ידיים לגנבים.

3.     בהמשך לאמור לעיל, הגיע בנו של ניר (להלן נאשם 1 או יחיאל) לצרכניה, הוא ואביו נכנסו למשרדו של המתלונן ויחיאל איים עליו באומרו כי סופו מתקרב וכן איים לשרוף את העסק. בהמשך תלש את המזוזה ממשקוף הדלת, העיף אותה עבר המתלונן והיא פגעה בראשו.

4.     בשלב הזה, ראה סעיף 5 לעובדות, סגר המתלונן את המשרד וביקש להזמין משטרה ויחיאל התנפל עליו מאחור, אחז בצווארו והלם בו באגרופיו ואף נשך אותו בידו. נאשם 2 הצטרף לתקיפה, תפס בפאה הארוכה שעל ראש המתלונן ומשך אותה בחוזקה. כמו כן הכה בראשו עם שקית שהכילה שעונים שהחזיק בידו. אדם שניסה להפריד, הוכה גם כן עם השקית על ידי נאשם 2.

אין חולק כי על פי הראיות שהובאו, התקיפה ארעה בקומה שמעל המשרד של המתלונן, ליד דלת הכניסה לצרכניה.

5.     כתוצאה מהתקיפה נגרמו למתלונן חבלות: נשיכה בידו, רגישות בשורש כף יד ובצוואר, כאב ראש ושפשוף בכתף. המתלונן נזקק לטיפול רפואי. כמו כן נשברו במהלך תקיפתו משקפיו.

    לעבירות הנוספות המיוחסות לנאשם 2, אתייחס בהמשך.

6.     הנאשמים כופרים בעבירות המיוחסות להם וזו תגובתם:

נאשם 1: מודה שנקט לשון איום כלפי המתלונן, אך זאת לטענת בא כוחו: "לאחר שבעל הצרכניה שב ואמר את כל הדברים שאמר לאב באוזני הבן" (עמ' 6 ש' 15-16). כמו כן מודה שתלש את המזוזה אך מכחיש שהיא פגעה במתלונן. ועוד נאמר בתגובת הנאשם, כי כל פעולה אלימה שנעשתה בשלב שהנאשמים ביקשו לצאת מהחנות, נבעה מהגנה עצמית. הנאשם אף מודה שנשך את המתלונן "במענה לניסיון לכייס אותו." (עמ' 7 ש' 6-7).

נאשם 2: מודה שאמר את דברי האיום למיכל רצבי בקשר לנזקים שגרם לו  המתלונן, כופר ביתר דברי האיום. מודה שמשך בפאה של המתלונן, אך טוען שעשה זאת כדי לחלץ את בנו. כמו כן מודה שהכה אותו עם שקית שהחזיק ובה היו שעונים וגם זאת כדי לחלץ את הבן, (עמ' 7 ש' 21-22).

לגבי כרטיסי האשראי: 5 כרטיסי אשראי השאיר בידו אחיו, אחד מצא ברחוב.

    פרשת התביעה

                            7.  עדות המתלונן 

א. לבקשת מכר שלו העסיק את ניר ברשת החנויות אותה מנהל. ניר נקלע לקשיים אישיים, היה זקוק לעזרה והמתלונן נעתר לבקשת מכרו, לסייע לו. מתפקיד שומר סף התקדם לתפקידים אחראיים. לדברי המתלונן, עקב מצבו היה הנאשם נקלע למצבי רוח קשים, התחשבו בו ככל האפשר, אך היעדרות לא מתוכננת מעבודה, פגעה בתפקוד העסק. עובר לאירוע נשוא כתב האישום, הנאשם נעדר מעבודה, ללא הודעה מוקדמת, שבוע ימים ולא ניתן היה ליצור עימו קשר. בתום שבוע היעדרות, הוא חזר והאשים את המתלונן שנכנס לחדרו בהיעדרו והתעסק בחפציו.

ב.  למחרת, לאחר סיום תפילת הבוקר, הגיע אליו בבהלה אחד העובדים בשם  בצלאל וסיפר לו, כי כשנכנס למחסן לידו מתגורר הנאשם, ראה אותו עומד בפתח חדרו עם סכינים שלופות. הוא נבהל, והנאשם אמר לו שזה לא נגדו וכי הוא רוצה לרצוח את המתלונן ויעשה זאת באותו יום. עובדת נוספת, מיכל, באה גם כן מבוהלת והיסטרית וביקשה ממנו שלא יבוא לצרכניה. הוא הרגיע את השניים ויחד איתם הלך לכוון הצרכניה. בצלאל ומיכל ניגשו לכוון הנאשם וראו אותו עומד הכן עם הסכינים.

     המתלונן התקרב למקום למרות הכל, לדבריו במטרה להרגיע את הנאשם וכך אמר: "התקרבתי לכוון דלת הברזל בריצה ובעקות היסטריות...כמו אני לא מפחד ממך, אני לא שם עליך, מי אתה שתאיים עלי והכל כשאני לא רואה אותו והתחלתי לצעוק כדי שהוא ישמע אותי...התקרבתי...לכוון המחסן...ואז אמרתי כאילו להם, מה הוא חושב את עצמו, רציתי שהוא ישמע."(עמ' 32 ש' 15-20). מוסיף המתלונן כי כדי להפחיד את הנאשם, בעט בדלת הברזל והכה בה באגרופים. לדבריו, התחזה לאדם כועס ורע ואכן התנהגותו השיגה מטרתה כי הנאשם הזמין משטרה ואמר שהמתלונן מאיים עליו.

    המתלונן מבהיר כי היו בפניו שתי אפשרויות, להזמין משטרה ומכיוון שלא רצה בכך, החליט כאמור להרתיע את הנאשם על ידי הפחדתו.

ג.        המתלונן פנה לעיסוקיו במשרד ודווח לו שניר הזמין משטרה. בהמשך באו אליו עובדים ואמרו לו כי ניר מבקש דבר איתו. המתלונן יצא, עמד במרחק בטוח מהנאשם וסרב לבקשתו לסיים את האירוע בלחיצת יד. ניר התחנן והמתלונן הסכים, הם לחצו ידיים וניר נישק אותו וכן ביקש סליחה מבצלאל ומיכל. בינתיים הגיעה המשטרה ושניהם, ביוזמת הנאשם, ניגשו ואמרו שאין צורך בהתערבותם.

ד.       הנאשם נרגע והתייצב לעבודה. כעבור זמן מה שוב באו למתלונן ודיווחו לו שניר אינו רגוע, נשמע מדבר בטלפון ומספר שוב ושוב מה שקרה. עד לשעות הצהריים הוא לא נרגע והמתלונן שחרר אותו מעבודה כדי שינוח. הנאשם עבר לידו וראה שהנאשם מחזיק שקית, ביקש ממנו להראות לו מה יש לו בשקית, היו בה שעונים, המתלונן חשב שאלה שעונים של החנות. הוא שאל את ניר "מה זה?" אך לא המשיך לדבר בעניין זה. המתלונן אמר לנאשם שאין זה הוגן שהוא משתמש בטלפון של העבודה כדי להכפישו וביקש שיחזיר את הטלפון. הנאשם אמר בסדר אך לא מסר לו את מכשיר הטלפון.