הכרעת דין בתיק ע 4702-07

החלטתי לזכות את הנאשם מהעבירה המיוחסת לו בכתב האישום.

בשעות הלילה בין ה-5.11.2004 ל-6.11.2004 נערך חיפוש בביתו של הנאשם בעקבות מידע מודיעיני אשר הגיע לידי משטרת ישראל, ואשר הצביע על כך כי הנאשם מחזיק בנשק בלי היתר כדין. כוחות גדולים פשטו על הבית וערכו בו חיפוש יסודי. בתוך ביתו של הנאשם נמצאו נרתיק של אקדח ורצועה אשר לדברי המשטרה הינה רצועה לנשק. לאחר שסיימו את החיפוש בתוך הבית החל חיפוש בחצרותיו של הנאשם, והמחפשים הגיעו למקום בו היה שובך של יונים ומבנה אשר היה בשלבי הכנה לדיר עיזים. בחיפוש סמוך לשובך, מתחת לכיסוי שהיה במקום, נמצאו שקיות ובתוכם נשק מסוג קלצ'ניקוב, רימון וכדורים בקוטר 7.62 ו-9 מ"מ. על עובדות אלו אין חולק, אך על משמעות הדברים, ושאלת אשמת הנאשם, חלוקים הצדדים כפי שיובהר בהמשך.

בעקבות מציאת הנ"ל הוגש נגד הנאשם כתב אישום המייחס לו החזקת רוס"ר קלצ'ניקוב, רימון רסס וכדורים בקוטר 9 מ"מ.  השאלה העומדת לדיון בתיק זה הינה, האם הנאשם החזיק כלי נשק אלה, והאם מבחינה משפטית יש לראותו כמחזיק בנשק, בין באופן ישיר, בין בכך שנמצאו בחצרותיו, ובין בכך שהייתה לו שליטה על מקום הימצאם.

לאחר הגשת כתב האישום, התקיימו מספר דיונים שנגעו לשאלת מעצרו של הנאשם, ולאחר שהוחלט על שחרורו התיק נקבע לישיבת הקראה ליום 12.7.2005, כאשר במועד זה כפר הנאשם בכתב האישום. באותה ישיבה הסכימה ההגנה להגשת חומר הראיות הנוגע לעדי תביעה 1-4, היינו אמרת הנאשם, מסמך המאשר כי חפץ הוא נשק ומספר מסמכים טכניים נוספים. בסוף הדיון התיק נקבע לישיבת הוכחות ליום 1.11.2005 לשמיעת עדי תביעה 5 ו-6.

למרות מספר ישיבות אשר נקבעו לשמיעת עדי התביעה, בסופו של דבר לא נשמע העד הראשון, וזאת עקב דחיות של ההגנה והתביעה, עד ליום 19.6.2007, כאשר עלה על דוכן העדים עד תביעה 6 ברשימת העדים, אלימלך אברהם. לאחריו העידו במהלך השנים עוד שלושה עדי תביעה, סיוון אוחנה, אושיק בן דוד ורפי לוי, כולם שוטרים אשר השתתפו בחיפוש ואשר לקחו חלק במציאת הנשק. במהלך עדותם של עדים אלה ביקשה התביעה להגיש את המסמכים אשר נערכו על ידי העדים, דוחות פעולה שנערכו על ידי רפי לוי ואושיק בן דוד, סקיצה ודוח מעצר שנערכו על ידי אברהם אלימלך ודוח חיפוש שנערכה על ידי סיוון אוחנה. הסנגור לא התנגד להגשת מסמכים אלה, ועל כן הם התקבלו כראיות בתיק בית המשפט.

עם סיום עדותם של עדים אלה הסתיימה פרשת התביעה, והתיק נקבע לשמיעת פרשת ההגנה. במסגרת פרשת ההגנה עלו על דוכן העדים מטעם ההגנה מספר עדים, הנאשם ושני מודדים אשר העידו על שרטוט שערכו ובו מתואר ומשורטט מגרשו של הנאשם. אציין כבר עתה שאין לטעמי  ערך ראייתי רב לעדותם של מודדים אלה בכל הנוגע לקביעתם בעניין בעלות על מגרשים, וזאת משניים. ראשית, סימון החלקה כפי שהוא נעשה על ידי העדים התבסס, על פי עדותם הם, על דבריהם של משפחת קרובי הנאשם, אנשים אחרים באזור, ומסמכים של משרד הפנים של הרשות. אף אחד מאנשים אלה לא הגיע להעיד בבית המשפט, ועל כן אין לבית המשפט יכולת להעריך את דבריהם, להעניק להם משקל או להכריע בנוגע לאמינות דבריהם. מדובר בעדות שמועה של ממש, עדות שאין לה ערך ראייתי במקומנו.

אבקש לציין שאינני מטיל ספק במהימנות המודדים אשר עמדו על דוכן העדים, ואני משוכנע כי השרטוט אשר הוגש לי במהלך הדיונים אכן מהווה שרטוט מדויק של ביתו ושטחו של הנאשם, כולל העצמים המצויים בתוך השטח. כמו כן, אין לי ספק שהשמות שמופיעים בשרטוט, והמתיימרים להצביע על זהותם של בעלי חלקות סמוכות לזו של הנאשם אכן נאמרו להם על ידי השכנים וייתכן כי הדברים אף מופיעים כך משרדי הרשות. עם זאת, בהעדר עדות ישירה לכך על ידי אדם אשר יכול להעיד על חלוקת האדמה מידיעה אישית, אין לייחס לחלוקת החלקות, כפי שמופיע בשרטוט בו מצוינים גבולות החלקה של הנאשם, ערך ראייתי.

סיבה נוספת אשר יש בה להפחית מהערך הראייתי של עדות המודדים הינה דבריו של הנאשם עצמו. הרי, שאלת הבעלות על הקרקע, היינו, האם מקום הימצאם של כלי הנשק שייך לנאשם או לאחיות חלימה וחדיר אל-עבד אינה השאלה העיקרית העומדת להכרעה, וזאת מאחר שהנאשם הודה כי השתמש בקרקע השייך לאחיות מבית אל-עבד, ברשותם. כך שאף אם אקבל באופן מלא את טענת ההגנה לפיה הנאשם אינו הבעלים של שטח הקרקע האמור, ברגע שהודה שעשה בו שימוש, שאלה זו חשובה פחות, הרי הוא מאשר שהייתה לו גישה למקום, ואף קיבל רשות לעשות בו שימוש לטווח ארוך.

היות ואין מחלוקת כי אכן נמצאו הפריטים המנויים בכתב האישום באותו ערב בשטח זה, השאלה  הראשונה שיש לענות עליה הינה האם שטח זה שייך לנאשם אם לאו. שהרי, במידה ויוכח כי השטח אכן שייך לנאשם, אזי ניתן להוכיח את יסודות עבירת החזקת הנשק בדרך של חזקה קונסטרוקטיבית, אף ללא החזקה של ממש, או ידיעה על הימצאות הנשק במקום.

העד אלימלך נשאל על כך בעת חקירתו וענה שעל סמך " המידע שאנחנו ידענו, בדיעבד, שזה הבית שלו והחצר שלו". כלמור, ככל הנראה המידע אשר הצביע על כך שהשטח בו נמצאו הנשקים הינו של הנאשם בא כחלק מהמידע המודיעיני, מידע אשר לא פורט בבית המשפט. לאור העובדה שמידע זה לא פורט, אין לבית המשפט  יכולת להעריך אותו, ועל כן אין אף אפשרות להעניק לו משקל.

ראיה נוספת אותה מבקשת התביעה להביא להוכחת בעלותו של הנאשם על הקרקע היא תיאור השטח כפי שהדבר בא לידי ביטוי בעדותם של עדי התביעה. כל עדי התביעה אשר העידו על הליך החיפוש, ואשר התייחסו לשאלה זו, תיאורו את מקום הימצאו של הרובה כחלק בלתי נפרד מחלקו של הנאשם. העדים ציינו שלא היה דבר בשטח עצמו אשר היה בו להצביע על כך שמדובר בשתי חלקות, וששובך היונים אינו בחלקו של הנאשם אלא בחלקה השייכת לשכנותיו.

אמנם עדות זו הייתה אמינה בעיני, אך ספק אם יש בה להוכיח את הנדרש הוכחה. העדים אינם מומחים לחלוקת שטח, והם לא הביאו כל ראיה לכך שהאזור בו נמצאו כלי הנשק אכן שייך לנאשם. לא זו אף זו, החיפוש נערך בשעות לילה מאוחרות כך שיכולתם של המחפשים לקלוט את תיאור השטח באופן מדויק ולהבחין בתוואי שטח אשר יש בהם להצביע על סיום חלקו של אדם אחד, ותחילת חלקו של אחר, מוטלת בספק.

התביעה מבקשת להצביע על ריאה נוספת המוכיחה לטענתה כי הנאשם הוא הבעלים של הקרקע, וזו תגובתו של הנאשם עצמו כאשר הוא עומת עם הטענה שנמצא אצלו כלי נשק. על פי הראיות, אליבא לתביעה, כאשר עומת הנאשם עם טענה זו, הוא לא טען על אתר שהקרקע בו נמצאו החפצים אינו שלו, אלא טען שהוא לא יודע איך חפצים אלה כלל הגיעו למקום. לדברי התביעה, במידה ואכן הנאשם לא היה הבעלים של הקרקע, והחפצים נתפסו אצל שכניו, היה מקום לצפות שזו תהיה תגובתו הראשונית והאינסטינקטיבית לטענת המחפשים, ולא היה עליו להגיב כפי שהגיב. היינו, יש להניח שהנאשם, במקום לומר שהוא לא יודע איך החפצים הגיעו למקום, היה טוען משהו בסגנון, "אדמה זו לא שלי בכלל". 

בכדי לבסס מבחינה עובדתית טענה זו התביעה מפנה לדו"ח אשר הגיש אושיק בן דוד, בו הוא כותב כי לאחר מציאת האמל"ח הוא שאל את הנאשם עליו, והנאשם אמר לו שהוא לא יודע על כך דבר. דברים דומים מופיעים בדוח אשר הגיש רפי לוי. בדוח של שוטר זה הוא כותב שלאחר שנמצאו פריטי האמל"ח הם שאלו את הנאשם למי זה שייך והוא ענה " אני לא יודע כל אחד יכול לעבור כאן ולהניח את זה פה". אף בדוח המעצר שהוכן על ידי אברהם אלימלך קיימת התייחסות לתגובת הנאשם למציאת כלי הנשק, ובדוח המעצר נכתב שהנאשם אמר שכל מיני אנשים מסתובבים ושמים כל מיני דברים.

לדברי התביעה, אילו באמת השטח לא היה שייך כלל לנאשם, תגובתו הראשונה הייתה צריכה להיות הטענה הפשוטה שהשטח בו נמצא הנשק כלל אינו שלו, אלא שייך לאנשים אחרים. העובדה שהנאשם לא אמר כך מיד כאשר נשאל אומרת דרשני ויש בה לכאורה להשמיט מתחת לרגלי ההגנה את גרסתה.

לעומת חוסר ההכחשה הראשונית בעת החקירה עצמה, כאשר נחקר הנאשם במשטרה, טענה זו כן עלתה. מעיון באמרתו אשר הוגשה בראיה לבית המשפט על ידי התביעה, ואשר ניתנה פחות משלוש שעות לאחר שנערך החיפוש, עולה שאמר הנאשם את הדברים הבאים:

כמו כן לגבי הקלצ'ניקוב זה לא שייך לי ואני לא יודע למי הוא שייך. גם התחמושת שתפסו המשטרה לא שייך לי וכן הרימון לא שייך לי וזה הכל.

שאלה: אבל הרובה קלצ'ניקוב והתחמושת וכן הרימון רסס ניתפסו בתוך מתחם הבית שלך איך זה הגיע לשם?

תשובה: לא זה לא נתפס בתוך מתחם הבית שלי זה רחוק מהבית בערך במרחק של חמישים או ארבעים מטר מהבית שלי סמוך לשובך יונים צמוד לקיר של השובך יונים מבחוץ.