הכרעת דין בתיק מרכז (מחוזי) 342/12

כתב האישום וגדר כפירה

1.      כתב האישום מייחס לנאשם עבירה של תקיפה הגורמת חבלה ממשית, לפי סעיף 380 לחוק העונשין, תשל"ז-1977.

2.      על-פי הנטען בכתב האישום, ביום 31.5.12, במחנה הצבאי "בן עמי", תקף הנאשם את טור' א' ט' (להלן גם: המתלונן), כמתואר להלן:

בעת שהמתלונן התכוון לצאת את הבסיס לביתו, ניגש אליו הנאשם, ירק עליו והעיר לו על האופן בו צחצח את נעליו. לאחר שהמתלונן העיר לנאשם על היריקה, הרים הנאשם אפוד שהיה במקום, זרק אותו על המתלונן ואיים על המתלונן, אשר פנה לכיוון הש"ג, כי לאחר שייצאו מן הבסיס, "יפוצץ אותו במכות". בהמשך, כאשר החל המתלונן מתקדם לכיוון הש"ג ובהיות המתלונן בגבו לנאשם, בעט הנאשם במתלונן ברגלו הימנית, מאחורי הירך. המתלונן הסתובב אל הנאשם, ביקש שיזוז הימנו והמשיך להתקדם לכיוון הש"ג, כשהוא פוסע על מדרכה שלצידה תעלה. הנאשם המשיך להתקדם לכיוונו של המתלונן, ובעט ברגלו בשנית. כתוצאה מכך, נפל המתלונן לתעלה שבצד הדרך. אז אז, קפץ הנאשם לתוך התעלה, ובטרם הספיק המתלונן לקום, היכה אותו באגרופו בעינו הימנית, והכול כשהוא מקלל את המתלונן. עוד נטען, כי כתוצאה ממעשיו של הנאשם, נגרמו למתלונן שבר בעצם הלחי ושטף דם בעינו, והוא נזקק לטיפול רפואי ואף קיבל שבעה ימי מחלה.

3.      ההגנה כפרה באשמה בציינה כי מוכחש "תיאור האירוע האלים, כפי שהוא מתואר בכתב האישום" וכן מוכחש הקשר הסיבתי בין האירוע המתואר לבין חבלתו של המתלונן. בסיכומיה הוסיפה ההגנה וטענה כי הגשת כתב אישום כנגד הנאשם בלבד, בעוד המתלונן נטל אף הוא חלק במעשי אלימות במסגרת האירוע - יש בה משום אכיפה בררנית פסולה, המחייבת את ביטולו של כתב האישום, מכוח טענת הגנה מן הצדק; ולמצער, את המרת סעיף האישום המיוחס לנאשם.

4.      להלן נעמוד, אפוא, על עיקרי העדויות אשר נשמעו בפנינו. בהמשך לכך, יובאו ממצאי המהימנות, תוך דיון בטענות הצדדים; וכפועל יוצא מכך, הכרעתנו בשאלת אשמתו של הנאשם.

התשתית הראייתית

גרסת המתלונן

5.      המתלונן, טוראי א' ט', המשרת כנהג בגדוד הובלה בבית XXXXX, תיאר בפנינו את המקרה מושא כתב האישום. לדבריו, ביום האירוע, יום ה', התכונן בעמדת הגלח"ץ (גילוח וצחצוח) לקראת יציאה לביתו. בעודו משפר הופעתו, החל הנאשם מקניט אותו, באומרו כי "יעשה יותר טוב". משלא התייחס אליו המתלונן, ניגש אליו הנאשם וירק עליו. לדברי המתלונן, הוא שאל את הנאשם מדוע הוא יורק עליו, ובתגובה, זרק עליו הנאשם אפוד. המתלונן החל מתקדם לכיוון הש"ג, ובעוברו ליד חניית המשאיות, אמר לו הנאשם: "חכה לי אחרי הש"ג, אני אפוצץ אותך"; לאחר שהמתלונן התקדם כעשרה מטרים, בעט בו הנאשם ברגלו. לדברי המתלונן, בתגובה לבעיטה זו, דחף  את הנאשם, אמר לו כי יזוז הימנו, והתקדם לכיוון הש"ג. עוד ציין המתלונן, כי סגן מפקד הפלוגה, אשר עמד בסמוך לחניית המשאיות, צעק לעבר השניים. חרף זאת, בעט הנאשם במתלונן בשנית, וכתוצאה מכך, החליק המתלונן על החצץ, איבד את שיווי משקלו ונפל לתוך תעלה, שהיתה מצויה לצד הדרך בה פסע. לדבריו, הנאשם ירד אף הוא אל התעלה, וכאשר ניסה המתלונן לקום, היכה אותו במכת אגרוף בעינו הימנית.

6.      בחקירתו הנגדית מסר המתלונן כי עומקה של התעלה היה כ-3-2 מטרים, אך ציין כי כאשר החליק לתוכה נפל על ישבנו, ולא נפגע כתוצאה מן הנפילה עצמה (עמ' 7).

7.      המתלונן הוסיף כי בעקבות האירוע חש סחרחורות, כאבים ופחד, ולאחר מספר דקות יצא לכיוון הש"ג. לדבריו, אחד החיילים בש"ג שאל אותו לאשר אירע ודיווח על כך למפקד הפלוגה, אשר הורה לו לחזור לפלוגה לבירור (שרטוט שערך המתלונן ביחס למסלול הליכתו הוגש וסומן ס/1).

8.      המתלונן חזר, אפוא, ליחידה והשתתף בתחקיר ברשות הסמ"פ, סגן דור אשוש, ובנוכחות מפקדים נוספים, ובהם רס"ר יהודה בליינק. לדברי המתלונן, במהלך אותו בירור, שיקר הנאשם וטען כי ניסה לחבק את המתלונן, אשר החל מתפרע, וכתוצאה מכך נפלו שניהם לתעלה. עוד ציין המתלונן כי הנאשם אמר בתחקיר כי "סטר" לו, הגם שלמעשה נתן לו מכת אגרוף, וכן אמר כי המתלונן "עצבני" ו"לוקח כדורים".

9.      המתלונן דחה מכל וכל את גרסת הנאשם כאילו השתולל בתגובה לניסיונו של הנאשם לחבקו. כן הכחיש בתוקף כי זרק אבן לעברו של הנאשם, וטען כי הנאשם שיקר בתחקיר היחידתי, כמו גם במצ"ח, ואף מסר טענות סותרות ביחס לשאלה היכן פגעה בו האבן שלכאורה זרק עליו.

10.  בחקירתו הנגדית, אישר המתלונן כי יתכן וציין בפני הש"ג, כמו גם בפני החיילים בתחנת האוטובוס, כי נפל (ולא כי הוכה על ידי הנאשם), והסביר זאת בכך שלא רצה "שיהיו לי בושות"; ואולם, לדבריו בתחקיר היחידתי הבהיר כי הנאשם הוא אשר גרם לפציעתו (עמ' 16).

הטיפול הרפואי

11.  המתלונן העיד עוד כי ביום האירוע הגיע לביתו בשעה מאוחרת; מרפאת "ביקור רופא" כבר היתה סגורה, ועל-כן לא פנה אליה. ביום המחרת, יום ו', קם בשעה מאוחרת (12:00 -13:00); ומשכך רק לאחר יציאת השבת, ניגש למרפאה, בלוויית אחותו הגדולה, אשר דאגה לשלומו וביקשה לסייע לו. במרפאה הופנה לחדר המיון, שם אובחן שבר מתחת לעינו.

12.  המתלונן אישר כי מסר לרופאים בחדר המיון שהחליק במדרגות, הגם שלא כך היה. הוא הסביר כי עשה כן בשל העובדה כי אחותו היתה לידו ומשום שלא רצה כי הוריו, אשר התנגדו לגיוסו, ידעו כי רב עם מישהו (עמ' 3, 11).

13.  בחקירתו הנגדית פירט המתלונן כי ביום האירוע (יום חמישי) הופיעו נפיחות ואודם על פניו וכן נוצר שטף דם בתוך עינו. הוא ציין כי הדבר הסב לו כאבים רבים, שאף הובילו אותו לבכי. לדבריו, נטל משכך כאבים ("דקסמול") שקיבל במרפאה, אך הדבר לא הועיל לכאביו, ובהעדר כדורים נוספים בביתו, לא לקח תרופות אחרות (עמ' 10). עוד ציין המתלונן כי תחילה לא רצה שבני משפחתו ידעו על פציעתו ("באותו יום באתי מאוחר, ההורים שלי ישנו, אחותי בעבודה, באתי והלכתי לישון"); ואולם, ביום שישי, הבחינו בני משפחתו בחבלתו, שאלו אותו לאשר אירע, והוא השיב כי החליק במדרגות (עמ' 12).

14.  המתלונן ציין עוד כי לאחר פנייתו לחדר המיון, המשיך לסבול מכאבים ופנה בשנית לחדר המיון, וזאת במישרין. בהמשך, פנה לרופא יחידתו וקיבל אסמכתא תקציבית בדיעבד (עמ' 13).