הכרעת דין בעניין השגת היתרי עבודה לעובדים זרים בישראל במרמה

החלטתי לזכות את נאשם 3 מחמת הספק מאשמת קבלת דבר במרמה ממשרד הפנים וזולת זאת להרשיע את כל הנאשמים בכל שאר העבירות המיוחסות להם.

כתב האישום ותשובת הנאשמים

1.         בכתב האישום נטען כי נאשמים 1 ו-3 קיבלו במרמה היתרים להעסקת עובדים זרים בענף הבניין (להלן: "ההיתרים" או "ההקצאות") ומכרו אותם לנאשמים 4-5 תוך ביצוע עבירות על חוקי המס כמפורט להלן.

2.         נאשם 1 הואשם בכך שבשנת 2001 ביקש מרשויות המדינה, בשם נאשמת 2, היתרים להעסקת 149 עובדים זרים עבור נאשמת 2, תוך ידיעה שהיא לא תעסיק אותם. בכך קיבל נאשם 1 דבר במרמה. לאחר קבלת ההיתרים הוא מכר אותם לנאשמת 4 באמצעות נאשם 5 תמורת סך של 510,000$. נאשם 1 לא דיווח על הכנסות אלו לא לשלטונות מע"מ ולא לשלטונות מס הכנסה בדו"ח שהגיש לשנת 2001. בדו"ח שהגיש למס הכנסה לשנת המס 2002, הוא דיווח על הכנסה בסך 611,963 ש"ח בלבד שסווגה על ידו שלא כדין, כ"הכנסה מחו"ל" עליה חל מס בשיעור מופחת. נטען שבמעשיו אלו נאשם 1 השתמש במרמה בכוונה להתחמק מתשלום מס.

3.         בגין כך הואשם נאשם 1 בביצוע עבירה של קבלת דבר במרמה, עבירה לפי סעיף 415 לחוק העונשין, התשל"ז - 1977 (להלן: "חוק העונשין"); בעבירה של שימוש במרמה או תחבולה במטרה להתחמק ממס, לפי סעיף 117(ב)(8) לחוק מס ערך מוסף, תשל"ו - 1975 (להלן: "חוק מע"מ") ובעבירה של שימוש במרמה ובכוונה להתחמק ממס, לפי סעיף 220(5) לפקודת מס הכנסה (נוסח חדש), תשכ"א - 1961 (להלן:"הפקודה").

4.         לגבי נאשמת 2 ומנהלה, נאשם 3, נטען שהם היו שותפים למעשי המרמה שהובילו לקבלת ההיתרים ולמכירתם לנאשמת 4 וזכו לחלק מהתמורה שנתקבלה בסך 130,000$ וזאת מבלי לדווח על ההכנסה לשלטונות מס הכנסה ומע"מ במרמה ומתוך כוונה להתחמק מתשלום מס. בעקבות כך, גם הם הואשמו בעבירה של קבלת דבר במרמה לפי סעיף 415 לחוק העונשין, ובביצוע עבירות של שימוש במרמה בכוונה להתחמק מתשלום מס לפי סעיף 117(ב)(8) לחוק מע"מ וסעיף 220(5) לפקודה. כן הואשמו בעבירה של ניהול פנקסי חשבונות כוזבים במטרה להתחמק מתשלום מס לפי סעיף 117(6) לחוק מע"מ ולפי סעיף 220(4) לפקודה.

5.         כתב האישום הוגש גם כנגד נאשמים 4 ו-5 ואף הם הואשמו בשורה ארוכה של עבירות מס. מסכת הראיות גם לגבי נאשמים אלו נשמעה עד תומה, אך בסופו של יום נאשמים 4-5 הודו במיוחס להם, הורשעו ונגזר דינם.  

6.         נאשם 1 בחר להשיב בכתב על האישומים נגדו. הוא הכחיש את המיוחס לו וטען כי מעולם לא פעל בשם נאשמת 2 או בשם נאשם 3 להשגת ההיתרים משירות התעסוקה או מכל גורם רשמי אחר וכי לא מכר את ההיתרים לנאשמת 4. על פי גרסתו, לאחר שההיתרים התקבלו אצל נאשמת 2, פנה אליו מנהלה, נאשם 3, כדי שיסייע בידו בגיוס עובדים זרים מחו"ל לעבודה בישראל על פי ההיתרים. הוא טען שהוא פעל לשם גיוס העובדים הזרים בחו"ל והבאתם לישראל יחד עם נאשם 5 בתמורה לעמלה. הוא גם כפר בביצוע עבירות המס שיוחסו לו וטען כי דיווח כדין לשלטונות המס על הכנסותיו וכי הסתמך לשם כך על עצתו של מומחה לדיני מס.

7.         נאשמים 2-3 בתשובתם לכתב האישום טענו כי קודם להתרחשות האירועים בהם הייתה  נאשמת 2 מעורבת לכאורה על פי כתב האישום, ייפה נאשם 3 את כוחו של נאשם 1 לפעול בשם נאשמת 2. הפעולות המיוחסות לנאשמת 2 נעשו ביוזמתו ובאחריותו הבלעדית של נאשם 1. נאשם 3 הודה שקיבל לידיו סך של 130,000$ מאת נאשם 1, אך טען כי להבנתו היה זה לאחר שנמסר על כך דיווח כנדרש לשלטונות המס ונוכה מס כדין על ידי נאשם 1 הואיל וזה התחייב לעשות כן במסגרת ייפוי הכוח שניתן לו.

8.         תחילה אפוא, למרמה שבהוצאת ההיתרים. אך קודם לכל מילת הקדמה. כתב האישום נוסח באופן שייחס מרמה לנאשמים כלפי "רשויות המדינה" בכך שביקשו הקצאות להעסקת 149 עובדים זרים בישראל, ולמרות שלא פורט בבירור בחלק השני של כתב האישום לאיזו רשות מדובר, הדיון בפועל והתייחסות הצדדים למרמה המיוחסת לנאשמים התחלק לשניים. התנהלות הנאשמים כלפי שירות התעסוקה בהשגת היתרי העבודה, והתנהלותם כלפי משרד הפנים בהשגת אשרות כניסה עבור העובדים לישראל. לנוכח ניסוחו הבעייתי של כתב האישום, שלא ייחס ב"רחל בתך הקטנה" מרמה כלשהי של הנאשמים כלפי משרד הפנים, אלא אך לשירות התעסוקה (ראה 5 לחלק הכללי של האישום), הועלו טענות לא מעטות על ידי ב"כ הנאשמים. לטענות אלו אתייחס בהמשך, אך בשלב הזה, אצעד יחד עם הצדדים ואתייחס אף אני לפרשה על שני היבטיה. עם זאת, יובהר כבר עתה, כי לטעמי לא קיימת חשיבות גדולה בהבחנה בין שני משרדי הממשלה המעניקים כל אחד מהם חוליה בשרשרת הנחוצה להבאת עובדים זרים לישראל, שכן המרמה המיוחסת לנאשמים מהווה מקשה אחת וכך יש להתייחס אליה. אמת, ראיתי לנכון לזכות את נאשם 3 מעבירת מרמה ככל שהיא התייחסה למשרד הפנים, שכן כך ראוי לעשות ולו על מנת לתת לו להנות מכל נסיבה לקולא בעניינו. המשמעות המעשית של זיכוי זה תהיה בגזר הדין. 

  המרמה שבהוצאת ההיתרים משירות התעסוקה - כללי

9.         שירות התעסוקה הוא זה שהנפיק את ההקצאות להבאת עובדים זרים לישראל. לצורך קבלת ההקצאות היה צורך להגיש בקשה ולעמוד בתנאים ובקריטריונים שונים. לאחר עמידה בתנאים, השירות העניק למבקש הקצאה למספר מסוים של עובדים. בתאריך 28.12.00 הוגשה לשירות התעסוקה בשם נאשמת 2 בקשה לקבלת ההיתרים (תיק הבקשה של השירות סומן ת/15, להלן: "תיק הבקשה", ואישור על קבלת הבקשה במשרדי שירות התעסוקה סומן כמסמך A). הבקשה התייחסה לשמונה פרוייקטים שונים של בנייה למגורים שלגביהם הוצהר שנאשמת 2 היא הקבלן ומבצעת העבודות. בהמשך, בתאריך 13.8.01 נאשמת 2 קיבלה משירות התעסוקה הקצאה להעסקת 149 עובדים זרים בענף הבניין (כתב מתן ההיתרים סומן נ/1/1). על סמך ההקצאה, קיבלה נאשמת 2 אשרות כניסה ואישורי עבודה ממשרד הפנים לכל העובדים הזרים. מתוך הראיות והעדויות שנשמעו התברר כי מרבית הנתונים שהופיעו בבקשה היו כוזבים והמסמכים אשר צורפו לבקשה היו פיקטיביים ונועדו להטעות את שירות התעסוקה.

החוזים הפיקטיביים שבבסיס הבקשה לקבלת ההיתרים

10.       מעדותו של מר דורון דיין, מי שלכאורה הגיש את הבקשה לשירות התעסוקה עבור נאשמת 2 (מסמך "A" בתיק הבקשה), עלה שהחוזים שצורפו לבקשה היו למעשה פיקטיביים. על פיו, בשנים 1999 - 2001 הוא עבד כמנהל הכללי בחברת "נוף ים כחול" באשקלון שעסקה ביזמות ובבניין. במסגרת תפקידו הוא הכיר את נאשמים 1 ו-3 שביצעו עבודות קבלנות עבור החברה בה הועסק. הבעלים של חברת "נוף יום כחול" באותה תקופה היה שמשון גבאי. בשלב מסויים החלה לעבוד בחברה גם בתו, מאיה גבאי-טובול, עורכת דין במקצועה. גם שמה של עו"ד גבאי-טובול מופיע על גבי הבקשה שהוגשה לשירות התעסוקה כמי שחתמה על מסמכי הבקשה מטעם נאשמת 2. מר דיין נשאל לגבי שמונת הפרוייקטים שבתיק הבקשה בהם היזם היה חברת "נוף ים כחול", ונאשמת 2 הייתה הקבלן המבצע (בתיק הבקשה מופיעה חברת "נוף ים כחול" בווריאציות שונות, והעד אכן אישר  שקיימות מספר חברות שכולן בבעלותו של מר שמשון גבאי, פרוטוקול עמ' 79). פרט לפרוייקט אחד - פרוייקט "כינרת" ברובע יא' באשדוד שבו אכן ביצעה נאשמת 2 את עבודות הבנייה, עובדה שגם אומתה בעדותו של שלומי מוסקוביץ' (להלן) ונאשם 3 בעצמו (גם כן להלן) - בשאר הפרוייקטים לא היו נאשם 3 או נאשמת 2 מעורבים כלל. למען הדיוק יש להוסיף שגם לגבי פרוייקט "כינרת" מר דיין סיפר שההתקשרות החוזית הייתה עם אדם בשם אבי חסון שנאשם 3 עבד בשיתוף איתו ולא עם נאשמת 2 או נאשם 3 בעצמם (פרוטוקול עמ' 72). חרף האמור, בבקשה, קיים חוזה התקשרות בין חברת "נוף ים כחול" לבין נאשמת 2 לביצוע פרוייקט "כינרת". עדות זו אוששה כאמור על ידי נאשם 3 עצמו וזאת גם בהודעתו ובחקירה (ת/20) וגם בעדותו בבית המשפט (עמ' 279 לפרוטוקול) והוא אף הודה כי גם בפרוייקט זה הוא למעשה לא עבד במסגרת נאשמת 2, אלא במסגרת חברת "עדי-אייל" שרשומה על שם בנו, ושותפו היה אבי חסון.