הכרעה בחלוקת נכסי העבר של בני זוג שנפרדו

1.                   התובעת והנתבע הינם בני זוג אשר נישאו זל"ז כדמו"י ביום 24.8.77. מנישואין אלה נולדו להם שישה ילדים, חמישה מהם כבר בגירים. בעת הנישואין היה הנתבע סטודנט שנה ב' לרפואה, ואילו התובעת הייתה אחות. לימים הפך הנתבע לפרופסור מומחה למחלות זיהומיות ורפואה פנימית, רופא בכיר בביה"ח ... וחבר בועדות רפואיות של המוסד לביטוח לאומי. בין הצדדים גבה טורא והם החלו מנהלים ביניהם הליכים משפטיים, במסגרתם הגישה התובעת תביעה כנגד הנתבע ואחותו (הנתבעת 2) לשמירת זכויות לפי סעיף 11 לחוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג - 1973 (להלן: חוק יחסי ממון), לנקיטת אמצעים לשמירת כספיה של ד' בתם הקטינה של הצדדים וכן לקבלת זכויות בפירות המוניטין של הנתבע. אלה התביעות המונחות בפניי.

אקדמת מילין

2.                   הצדדים נישאו לאחר כניסתו לתוקף של חוק יחסי ממון וטרם התגרשו; לפיכך אין ביכולתם לעתור כעת לאיזון משאבים. בחוק יחסי ממון בחר המחוקק בשיטת השיתוף האובליגטורי הדחוי, שמשמעותה הפרדה מוחלטת של נכסי בני הזוג במהלך הנישואין (סעיף ‎ 4 לחוק), כאשר עם פקיעת הנישואין, הרכוש מתחלק בין בני הזוג על-פי שוויים של כלל נכסיהם, למעט נכסים מסוימים המפורטים בסעיף 5(א) לחוק. האיזון נעשה על דרך שומת נכסיו של כל אחד מבני הזוג ותשלום ההפרש (סעיף ‎6 לחוק).

3.                   חוק יחסי ממון שינה את המשטר הרכושי החל על זוגות שנישאו טרם תחולתו של החוק, אשר לפיו היה כל אחד מבני הזוג, בכל עת ועת, הבעלים של מחצית הנכסים והזכויות שנצברו במהלך הנישואין, וזכאי לתבוע פירוק בהם כל אימת שירצה. המשטר שיצר חוק יחסי ממון קובע כי במהלך הנישואין נותר כל אחד מבני הזוג הבעלים של נכסיו, זכויותיו וחובותיו, ולבן הזוג השני אין בהם חלק (סעיף 4 לחוק יחסי ממון). עם פקיעת הנישואין, ורק עם פקיעת הנישואין, קמה לכל אחד מבני הזוג הזכות למחצית שוויים של כלל נכסי בני הזוג. מכאן, שבמהלך הנישואין קיימת הפרדה רכושית, והשיתוף האמור נדחה לעת שיפקעו הנישואין; ומכאן אף, שאין בן זוג יכול לעתור לאיזון משאבים טרם פקעו הנישואין. פקיעת הנישואין על פי החוק משמעה גירושין או מות אחד מבני הזוג.

4.                   נקל לראות, כי הסדר זה מקנה יתרונות "טקטיים" לצד שאינו מעוניין לאפשר לבן זוגו ליהנות מהסדר איזון המשאבים. כל שעליו לעשות הוא למתוח ולהשהות את פקיעת הנישואין, ובכך ימנע את עריכת האיזון האמור. וגם אם אין להבחין בניסיון לניצול יתרון טקטי זה, הרי שגם מסיבות אובייקטיביות עלול הליך הגירושין להיערך משך זמן ממושך, ובתקופת הביניים קיים צורך אובייקטיבי ולגיטימי לקיומם של מנגנונים שמטרתם להבטיח שזכויות אשר תעמדנה למימוש בעת פקיעת הנישואין לא תיפגענה. לצורך כך בא סעיף 11 לחוק, אשר תכליתו להגן על זכותו של בן הזוג חסר הנכסים, ולשמר נכסים וזכויות לבל יוברחו או יועלמו לפני מועד האיזון העתידי. לבית המשפט ניתנו סמכויות מרחיקות לכת לשם שימור זה, ובין השאר רשאי הוא לצוות על מתן ידיעות ועל מתן ערובה, לקבוע פעולות שיהיו טעונות הסכמת שני בני הזוג, ולצוות על רישום הערה בפנקס המתנהל על פי חוק לגבי נכס זה או אחר של אחד מבני הזוג (ר' ע"א 1915/91 יעקובי ואח' נ' יעקובי ואח', פ"ד מט(3) 529).

5.                   עם זאת, ונקודה זו ראוי לחדד, לא ניתן במסגרת סעיף 11 לחוק להכריע בדבר זכויות קנייניות של מי מבני הזוג. ודוק: מטרת הסעיף היא נקיטת אמצעים לשמירה על זכויות המוקנות לפי הסדר איזון המשאבים, הא ותו לא.

6.                   התובעת מפרידה בעתירתה בין הסעדים המבוקשים על ידה לשמירת זכויות ביחס " לנכסי העבר של הצדדים", ביניהם נמנים: הנכסים הרשומים על שם הנתבע, הנכסים שבבעלותם ו/או בהחזקתם המשותפת של בני הזוג, נכסים נוספים של הנתבע אשר לתובעת אין ידיעה עליהם, וכספים השייכים לבת הקטינה ד'; ובין הסעדים המבוקשים על ידה ביחס " לפירות המוניטין של הנתבע", בהם היא דורשת זכויות מיידיות בעין. להלן אבחן את הסוגיה בהתאם לחלוקה זו.

נכסי העבר

טענות הצדדים

7.                   התובעת טוענת כי אין מחלוקת כי קיימות לה זכויות בנכסים הרשומים על שם שני בני הזוג; כמו כן אין מחלוקת באשר לזכויותיה של הבת הקטינה ד' בחשבונותיה. אולם קיים חשש, לטענתה, שמא יעשה הנתבע שימוש בכספים אלה זה, ועל כן יש להבטיח את זכויות התובעות בהם. בנוסף טוענת התובעת כי קיימים נכסים נוספים הרשומים על שם הנתבע שעיקרם נובע ממקומות עבודתו, ועל פי דין מחציתם שייכת לתובעת. בהקשר זה טוענת התובעת כי הנתבע השתמש בחשבון עו"ש נפרד הרשום על שמו בבנק המזרחי על מנת להבריח באמצעותו את כספי קרן ההשתלמות "אסף" אשר עמדו לפירעון, ומחציתם שייכת לה. כמו כן לטענתה הבריח הנתבע כספים משותפים, ובין היתר, העביר כספים מחשבונו בבנק המזרחי לחשבון הבנק של אחותו, הנתבעת 2. במסגרת הסעדים המבוקשים על ידי התובעת לצורך שמירת זכויותיה, עותרת התובעת לקבלת סעד הצהרתי באשר לזכויותיה בנכסים הרשומים על שם הנתבע.

8.                   הנתבע מודה במרבית טענות התובעת; הוא מציין כי הוא מוכן בחפץ לב לחלק בעת הגירושין את כל זכויות הצדדים, כאשר מנגד יש לחלק באותה עת את נכסי התובעת, לרבות זכויות הפנסיה, קרנות ההשתלמות וכל רכוש אחר הרשום על שמה. כן מודה הנתבע כי החשבונות השייכים לקטינה צריכים להישאר בבעלותה. יחד עם זאת מכחיש הנתבע את הטענה כי הבריח כספים כלשהם. לטענתו התובעת עצמה היא שהבריחה 40,000ש"ח מהחשבון המשותף, אותם עליה להחזיר לאלתר. פרט לכך, עליה לשאת במחצית מתשלומי ההלוואה בגין הרכב בהם נשא לבדו החל ממועד הגשת התביעות.

סעד הצהרתי במסגרת סעיף 11 לחוק יחסי ממון

9.                   בפסיקה קיימת מחלוקת בנוגע לסמכותו של בית המשפט ליתן סעד הצהרתי במסגרת סעיף 11 בטרם פקיעת הנישואין. מחד סוברת הגישה הרווחת כי אין ליתן פסק דין הצהרתי קודם לפקיעת הנישואין, ולכל היותר ייעתר בית המשפט לבקשה לשמירת זכויות על פי סעיף 11 לחוק על מנת שלא תיפגענה זכויות עתידיות כלשהן של בן הזוג עד הגיע  מועד פקיעת הנישואין  (ראה  לדוג': בע"מ 492/06, פלוני נ' אלמונית, תק - על 2006 (2) 4788). מנגד יש הסבורים כי ניתן להיעתר לתביעות שעניינן סעד הצהרתי המוגשות אף קודם לפקיעת הנישואין, וזאת מתוך רצון להגן על זכויות בן הזוג במקרה שקיים חשש להברחת זכויות (ראה לדוג': ע"א 4909/92 דורות נ' דורות, תק - על 95 (2) 1473).

10.               בתמ"ש (כ"ס) 27062/04 ש.י נ' ש.א (לא פורסם) מציע כב' השופט ויצמן דרך ליישוב הסתירה, כדלקמן:

אם וככל שיש סתירה בין הגישות, דומני כי יש ליישבה באופן שבית המשפט יטה ליתן סעד הצהרתי אף קודם למועד פקיעת הנישואין כאשר קיים חשש שהצד שכנגד יבריח או יפגע בזכויות בעל הדין. סעד הצהרתי שכזה מתיישב עם הסמכויות הניתנות לבית המשפט מכוח סע' 11 לחוק יחסי ממון לנקוט באמצעים שונים לצורך שמירת זכויותיו של בן הזוג וסעד הצהרתי בכללם של אמצעים אלו, כמו כן יטה בית המשפט ליתן הסעד המבוקש כאשר שוכנע שחיי הנישואין הגיעו לקיצם ורק ענייני ממון וכיוצ"ב מעכבים מתן הגט.

וכן ראה גישתו בתמ"ש 12880/05, ס.ע. נ' ב.ז (לא פורסם) כדלקמן:

יחד עם זאת ועל אף לשונו התמציתית של בית-המשפט, אינני סבור כי לעולם לא יינתן סעד הצהרתי בעניין רכושי קודם לפקיעת הנישואין. אלא שהדבר נתון לשיקול דעתו של בית-המשפט אשר אינו מחויב לתיתו.        

ראה לעניין זה גם פסק דינו של חברי כב' הש' מרכוס במסגרת תמ"ש 27271/01 (לא פורסם).

11.               עמדתי שונה מזו של חבריי. כאמור, מטרת סעיף 11 אינה אלא להקפיא את המצב הקיים, שאם וכאשר תהיה פקיעת נישואין, אז ניתן יהיה לעבור לשלב של מימוש זכויות ממשיות על פי חוק. מסיבה זו, שלא כמו הסעדים הזמניים הניתנים לפי תקנות סד"א, לעיקולים, לצווי מניעה וכדומה, הסעדים הניתנים מכוח סעיף 11 לחוק יחסי ממון אינם סעדים שניתנים מכוח התקנות, אלא הם סעדים ראשיים מכוח החוק. לכן גם אפשר להגיש תביעה, שמטרתה היא אך ורק שמירת זכויות לפי סעיף 11; בעוד שלפי תקנות סד"א, אם מבוקשים סעדים זמניים, חייב המבקש להגיש תביעה ראשית כלשהי, והסעדים הזמניים ניתנים רק בתמיכה וגיבוי לתביעה הראשית. מאחר שבשלבים שלפני פקיעת הנישואין אין כל אפשרות להגיש תביעה ראשית לאיזון משאבים, לא הייתה גם ניתנת לתובע כל אפשרות - לפי סדרי הדין הרגילים - לקבלת סעדים זמניים. לכן הכניס המחוקק לחוק יחסי ממון כחקיקה ראשית סעדים שהם בעצם סעדים זמניים, ברם סעדים זמניים אשר ניתן לתבוע בזכות עצמם, ללא תביעה ראשית אחרת; וסעדים אלה מיועדים, כאמור, לשמר את המצב הקיים - על בסיס ראיות לכאורה - עד לפקיעת הנישואים.

12.               בהתחשב באופיים של הסעדים הניתנים כנ"ל מכוח סעיף 11, דעת לנבון נקל כי מתן פסק דין הצהרתי, בו ייקבעו באופן מוחלט וסופי מהן הזכויות של בני הזוג בנכס זה או אחר, אינו מתאים כלל להיכלל בסל הסעדים האפשריים לפי הסעיף האמור. אם כי לפי ניסוחו של הסעיף הנ"ל, רשאי בית משפט לתת כל סעד אשר לדעתו נחוץ כדי לשמר את המצב הקיים, ודוגמאות הסעדים המפורטים בו אינן מהווים רשימה סגורה, הרי המכנה המשותף שבהם הינו אופיים הזמני, היינו "שמירת" המצב הקיים עד לביצוע העתידי של איזון משאבים, ואז - ורק אז - תקבענה זכויותיהם של בני הזוג בנכסים המרכיבים את מסת האיזון. לטענה הנטענת כאילו שלפעמים עצם קביעת הזכויות של התובע במתן פסק דין הצהרתי יכול להוות אף הוא "שמירה" על זכויות, יש להשיב, כי לצורך שמירה על זכויות - ואין זה משנה מהן הזכויות הנטענות ובאיזה נכס - די בשמירת זכויות התובע בקביעה "לכאורית", כפי שמקובל במסגרת כל בקשה לסעד זמני, ועל בסיס הקביעה הלכאורית הנ"ל - ללא מתן פסק דין הצהרתי כלשהו - ניתן לתת שמירה מלאה לזכויות העתידיות האפשריות של התובע בכל דרך הנראית מתאימה, כגון, עיקולים, צווי מניעה, מתן חשבונות, רשימת הערה, ועוד כהנה כמקובל.

13.               לאמור לעיל קיים חריג אחד, לדעתי, והוא זה: אם קיימת הסכמה בין הצדדים שהמועד הקובע לצורך קביעת זכויות הצדדים במסת האיזון לא יהיה מועד פקיעת הנישואין אלא מועד מוקדם יותר - כגון, מועד פירוד בני הזוג - ומועד זה כבר חלף, כך שכבר בעת הגשת הבקשה לסעדים לפי סעיף 11 ניתן לקבוע בוודאות מהם הנכסים, זכויות, וכו' הכלולים במסת האיזון ומהו ערכם נכון למועד הקובע, כי אז אין כל מניעה למתן פסק דין הצהרתי, באשר לזכויות כל בן זוג במכלול הנכסים הרלוונטיים. ואף אם קיימת מחלוקת באשר למועד הקובע הנכון, אם לפי עמדותיהם של שני הצדדים כבר חלף המועד הנטען על ידי כל צד, כי אז יכול בית המשפט לשמוע טיעונים ועדויות גם בנושא הזה ולקבוע מהו המועד הקובע הראוי, ועל בסיס קביעה זו להמשיך ולקבוע את יתר פרטי האיזון המבוקש.

14.               ברם, אם אין הסכמה כזו בין הצדדים, ובמועד כלשהו שלפני פקיעת הנישואין מבקש מי מבין הצדדים פסק דין הצהרתי לגבי זכויותיו בנכסי בני הזוג, כשמועד הקובע הינו לדעתו רק בעתיד, בעת פקיעת הנישואים, הרי שבמועד הגשת בקשתו אין כל אפשרות לתת פסק דין הצהרתי אפקטיבי.