הכרעה בבקשת צו קיום צוואת המנוחה והתנגדות לקיומה.

עניינו של פסק הדין אשר בפני הוא הכרעה בבקשת צו קיום צוואת המנוחה מיום 18.1.2010, והתנגדות לקיומה.

הרקע ותמצית טענות ההתנגדות

1.         המנוחה ר.ב. ז"ל הלכה לעולמה ב- 1.5.2011.

2.         המנוחה התגוררה בערוב ימיה בקנדה, אצל בנה, שהוא התובע בבקשה לקיום צוואתה מיום 18.1.2010 (ת"ע 28929-11-11). צוואה זו נערכה לטובת התובע, לעומת צוואה קודמת של המנוחה שנעשתה לטובת שני ילדיה, התובע והנתבעת.

3.         בתה של המנוחה המתגוררת בישראל התנגדה לקיום צוואתה של המנוחה והגישה התנגדות במסגרת ת"ע 28974-11-11.

4.         אציין כי משום מה הוגשה תובענה נוספת שמספרה ת"ע 28942-11-11, והיא התנגדות של התובע לבקשת קיום צוואה מוקדמת יותר שהגישה הנתבעת אצל רשם הירושות בטענה כי קיימת צוואה מאוחרת יותר, מינואר 2010, היא הצוואה נשוא פסק דיני.

            כן קיים תיק שהוא תיק האב, ת"ע 28906-11-11, בו ביקשה הנתבעת את קיום צוואת המנוחה מ- 2007 (לצוואה זו התנגד התובע במסגרת ת"ע 28942-11-11).

5.         ברור איפוא כי הברור נעשה בצוואה המאוחרת, ורק במידה וצוואה זו תבוטל יעבור הדיון אל הצוואה משנת 2007.

6.         עוד אציין כי עוד בחייה של המנוחה ניטש ריב גדול בין שני ילדיה, התובע והנתבעת. סכסוך קשה זה היה נשוא תיק אפוטרופסות 42400/09, שם טענה הנתבעת כי התובע לקח את המנוחה בניגוד לרצונה ל..., ואילו התובע טען שהדבר נעשה לפי שביעות רצונה המלא.

7.         הנתבעת טענה בהתנגדותה כי צוואת המנוחה מינואר 2010 " הושגה בניגוד לדין, בעורמה ותחת השפעה בלתי הוגנת", וכי בשתי הצוואות הקודמות של המנוחה היו ילדיה, היינו התובע והנתבעת, זוכים בחלקים שווים ביניהם.

8.         לטענת הנתבעת, המנוחה ובעלה המנוח ערכו צוואה הדדית עוד בשנת 1991 ולפיה הצדדים הינם יורשים באופן שווה. עוד טענה הנתבעת, כי בשנת 2003 אושפז אביהם של הצדדים עקב בעיות בריאות ועם שחרורו מבית החולים החלו אצלו דמיונות שווא ומצבו הרפואי התדרדר. הנתבעת החלה איפוא להתלוות לאביה לכל הבדיקות, בעוד התובע הגיע בכל התקופה הזו פעם אחת בלבד לארץ.

9.         לטענת הנתבעת, בשנת 2005 היא החלה להבחין כי אמה המנוחה אינה זוכרת פרטים מהותיים לגבי מחלת האב ואשפוזיו, וכן מטעה את הרופאים בבתי החולים. כך למשל שכחה כי האב עבר צנתור.

10.        עוד לטענת הנתבעת, ב- 31.10.2005 התקשרה המנוחה אל הנתבעת וביקשה ממנה להגיע בדחיפות לביתה. משהגיעה הנתבעת היא מצאה את הוריה בעיצומו של ריב גדול, והמנוחה הגישה תלונה כנגד אביהם המנוח של הצדדים. גם לאחר מכן סירב אביהם המנוח להתאשפז, עד אשר אושפז בסופו של דבר על פי צו של הפסיכיאטר המחוזי. האב המנוח נטר לנתבעת וכל מה שזכר מן הארוע הוא שבתו, הנתבעת, הרביצה לו (דבר שלא היה נכון אך כאמור לעיל האב המנוח סבל מדמיונות שווא).

11.        בשנת 2006, לטענת הנתבעת, נערכה למנוחה בדיקת מינימנטל שהראתה כי היא סובלת מדמנציה ובעקבות אבחון זה היא החלה לקחת "ממוריט".

12.        לטענת הנתבעת, ב- 27.8.2006 נפטר אבי הצדדים. משראו הצדדים כי המנוחה אינה יכולה לדאוג לענייניה, פנו לעו"ד רינון שהמליץ על מינוי אפוטרופוס לה, ואולם התובע החל להכחיש את מחלת הדמנציה של המנוחה וזאת החל מהרגע בו גילה שהצדדים ירשו את אביהם בחלקים שווים.

לטענת הנתבעת, התובע גם החל לפעול כדי לנשל את הנתבעת מזכויותיה והחל מתנכל לה בכל דרך אפשרית.

13.        באוגוסט 2007 ערכה המנוחה צוואה חדשה היא מורישה הכל לילדיה בחלקים שווים ביניהם, כמו בצוואה משנת 1991, בשינוי אחד לפיו היא מורישה את הפמוטים שלה לנתבעת.

14.        לטענת הנתבעת ביוני 2008 הגיע התובע ארצה כדי "לחטוף" המנוחה ל... והוא אכן שכנע אותה לנסוע עמו "כדי להתאוורר" ומאז היא אתו. התובע אף השמיץ את הנתבעת בדברי בלע שאינם אמת, אותם אמר לעו"ד רינון, הנתבעת התעמתה אתו על הכספים שנטל מחשבון אמו המנוחה באמצעות הוראת קבע לחשבון הוריה של אשתו, ויחד עם זאת הגיעו להסכמה (אותה הפר התובע לטענת הנתבעת) כי ימשוך מחשבון אמו סך של 1,000$ כל עוד היא ב..., והוא משך כ- 11,000 ש"ח לחודש, אך לטענת אשת התובע הטיפול במנוחה ואילו היתה המנוחה בבית אבות היה הטיפול החודשי אף עולה יותר.

15.        לטענת הנתבעת בהתנגדותה, במרץ 2010 הוציא בית המשפט צו מניעה האוסר על פעולות כלשהן ברכוש המנוחה ועקב חוות הדעת שניתנה על ידי ד"ר פלדינגר, אשר מונה כמומחה על ידי בית המשפט, מונה למנוחה אפוטרופוס קבוע.