הכלל בעמ נ' עיריית חדרה

החלטה

לפניי בקשה לסילוק תביעה על הסף, מנימוקים שונים, אשר יפורטו להלן.

רקע עובדתי :

המשיבה - חברת הכלל בע"מ, הגישה תביעה זו, נגד המבקשת- עיריית חדרה, שעניינה קבלת פיצויי הפקעה בגין נכס המצוי בגן קפלן בשכונת בית אליעזר בחדרה, הידוע כחלקה 196 בגוש 7731 (להלן: "הנכס").

המשיבה טוענת בכתב התביעה שהיא זכאית להירשם כחוכרת לדורות של הנכס מכוח הסכם שנחתם ביום 10.6.1954, בינה לבין חברת נווה עובד (נכסים) בע"מ (להלן: "חברת נווה") אשר בנתה את הנכס וכי היא קיבלה את החזקה בנכס במועד חתימת החוזה ולאחר תשלום מלוא התמורה בגין רכישת הזכויות.

בהתאם לתנאי החוזה, התחייבה חברת נווה לרשום על שם המשיבה זכויות חכירה לדורות, אולם היא לא עשתה כן ובתביעה נטען, כי במהלך פעולות שביצעה המשיבה, בשנת 2007, על מנת לרשום את זכויותיה במנהל מקרקעי ישראל, התברר לה, כי הבעלות נרשמה על שם המבקשת, עפ"י הוראות סעיף 5 לחוק שיכונים ציבוריים וכי, בפועל, במועד שאינו ידוע למשיבה, תפסה המבקשת חזקה בנכס והקימה בו מרכז קהילתי.

לפיכך, פנתה המשיבה, ביום 15.8.10, אל המבקשת, בדרישה לקבל ממנה פיצויי הפקעה.

עיקר טענות המבקשת :

המבקשת טוענת שיש לסלק את התביעה בשל חוסר תום לב ושימוש לרעה בהליכי המשפט, בשל אי גילוי עובדות מהותיות הקשורות בהליך קודם שהתנהל בין הצדדים בעניין תביעת המשיבה לביטול ההפקעה של הנכס ולהשבתו לחזקתה, אשר במסגרתו נקבע שעל המשיבה להגיש תביעה מתוקנת לבית המשפט המוסמך שהינו בית המשפט לעניינים מנהליים. נטען, כי תביעה זו הוגשה בניגוד להוראות בית המשפט, ללא שנזכר בה כלל ההליך הקודם וכל אשר אירע במסגרתו, דבר המהווה חוסר תום לב וניצול הליכי המשפט לרעה.

עוד נטען, כי התביעה דנן הוגשה לבית המשפט המחוזי שאינו מוסמך עניינית לדון בה, מאחר שהסמכות לדון בתביעה מסורה לבית משפט לעניינים מנהליים, מכוח סעיף 10(ב)(1) לחוק בית המשפט לעניינים מינהליים, התש"ס-2000, אשר מקנה סמכות עניינית לבית משפט לעניינים מנהליים לדון בפעולות שנעשו מכוח סעיף 5 לחוק רישום שיכונים ציבוריים, תשכ"ד-1964. כן נטען, כי ממילא, לשם הכרעה בעניין פיצויי ההפקעה., יהא על בימ"ש זה לדון, במסגרת תביעה זו, גם בסוגיית חוקיות ההפקעה.,

בנוסף טוענת המבקשת, כי התביעה נעדרת עילה, שכן המשיבה לא הוכיחה זכותה הקניינית בנכס, הן בשל אי צירוף מסמכים מהותיים הנוגעים לזכותה הנטענת בנכס, והן בשל אי צירוף בעלי דין רלוונטיים, שהם: הרשויות שפעלו מכח סמכותן לרישום התכנית - מנהל מקרקעי ישראל, שיכון עובדים בע"מ ומשרד הבינוי והשיכון.

עוד נטען, שיש לסלק את התביעה על הסף בשל התיישנות התביעה, זאת מאחר שההפקעה פורסמה ברשומות ביום 8.2.1985 ועל פי הדין, קיימת הנחה כי דבר ההפקעה היה ידוע למשיבה במועד זה. מאחר שמדובר בזכות חוזית, (התחייבות להירשם כחוכרת לדורות), התיישנה התביעה הן בנוגע לטענת חוקיות ההפקעה והן בנוגע לתשלום פיצויי, שהינה טענה כספית המתיישנת עם עבור שבע שנים.

בנוסף לכן נטען, כי גם לאחר שגילתה המשיבה, לגרסתה, כי הזכויות בנכס נרשמו על שם המבקשת, היא הגישה את תביעתה רק כעבור 4 שנים, דבר המהווה שיהוי ואי מיצוי ההליכים.

עיקר טענות המשיבה :

המשיבה טוענת, שלאחר מחיקת התביעה לביטול ההפקעה היא החליטה לא להגיש תביעה לביטול ההפקעה, אלא להגיש לתשלום פיצויי הפקעה ותביעה כזו מצויה בסמכותו של בית המשפט המחוזי, מאחר שהיא אינה עוסקת בתקיפת חוקיות החלטת המבקשת, אלא עניינה תשלום פיצויים בגין ההפקעה.

לעניין הטענה בדבר היעדר עילה, טוענת המשיבה, כי היא הציגה בפני בית המשפט חוזה מכר, המעיד על זכותה הקניינית בנכס.

בנוגע לטענת ההתיישנות, טוענת המשיבה שהמועד לתחילת מרוץ תקופת ההתיישנות הינו מהיום בו נודע לה בפועל על ההפקעה, היינו - משנת 2007 בה גילתה, לראשונה את דבר ההפקעה, עת ביצעה פעולות לשם רישום זכויותיה בנכס. המשיבה טוענת שפרסום ברשומות אינו מהווה תנאי מספיק לצורך תחילת מרוץ ההתיישנות וכי בפסיקה נקבע שצריך שיתמלאו עוד שני תנאים להחלת הכלל, מאחר שאין זה סביר לצפות מאנשים, שיעקבו באופן רצוף אחר הפרסומים ברשומות.

דיון ומסקנות :

לאחר ששקלתי את טיעוני הצדדים, סבורה אני, כי דין הבקשה לסילוק על הסף להידחות, תוך שמירת זכויותיה של המשיבה להעלות את טענת ההתיישנות בסיומו של ההליך (ככל שיהיה מקום לעשות כן).

על פי חוק רישום שיכונים ציבוריים רואים את הנכס, כנכס שהופקע לפי פרק ח' לחוק התכנון והבנייה תשכ"ה-1965 ולפי סעיף 190(אׂ) לחוק זה, ההפקעה מבוצעת על פי פקודת הקרקעות (רכישה לצורכי ציבור) 1943.