הכהן נ' יפה

פסק דין

בפניי ערעור שהגיש המערער על החלטתה של כב' הרשמת קרן כ"ץ מיום 14.4.11, לפיה הותנתה הרשות להגן בהתנגדויות שהגישו המערערים בהפקדת סך של 20,000 ₪ בתיק המאוחד (הכולל בחובו שני תיקים: ת"ט 26111-04-10; ת"ט 31802-12-10). בנוסף עותרים המערערים במסגרת הערעור לביטול הוצאות הדיון בסך 3,500 ₪, אשר הושתו עליהם בגין אי התייצבותם.

בהתאם להחלטתי מיום 15.5.11, הוגשו עיקרי טיעון וסיכום טענות מטעם הצדדים. בהחלטתי זו נעתרתי לבקשת המערערים לעיכוב ביצוע ההחלטה נשוא הערעור, עד להחלטה אחרת.

מטעם המשיב הוגשה בנוסף לעיקרי הטיעון, בקשה לדחיית/מחיקת הערעור על הסף.

הנימוקים שעמדו בבסיס החלטת הרשמת להשית על המערערים תשלום הוצאות הדיון וכן להתנות מתן הרשות להתגונן בהפקדה, הינם כדלקמן:

המערער 1 (להלן: "המערער"), עשה דין לעצמו ולא התייצב לדיון בניגוד להחלטות קודמות.

ההתנגדות תתקבל בכפוף לתשלום הוצאות הדיון היום שישלם המערער למשיב בגין אי התייצבותו וכן בגין אי הגשת תצהיר תקין בסך 3,500 ₪.

לגוף ההתנגדות קובעת הרשמת בהחלטתה בהתאם לסמכותה הקבועה בתקנה 205(ג) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984 (להלן: "התקנות"), כי מעיון בהתנגדות עצמה עולות טענות כי המושכר לא היה ראוי למגורים בעקבות בעיות עובש ורטיבות, ובצירוף להתנגדות צורפה חוות דעת מומחה, אשר המפורטת כדבעי ועונה על דרישות הפסיקה בעניין זה.

כבר נקבע כי אם ישנה הגנה לכאורה, יש לאפשר למבקשים להוכיחה גם אם מדובר בטענות בע"פ כנגד מסמך בכתב ולכן בשלב זה, אין משמעות לעובדה כי המערערים חתומים על חוזה לפיו הם בדקו את הנכס ומצאו אותו מתאים לדרישתם. לכך יש להוסיף את העובדה כי בעיית רטיבות בדרך כלל הינן מום נסתר וייתכן, שבמקרה זה לא יכול היה המערער לאתר את בעיית הרטיבות או להיות מודע להן מביקור בנכס כפי שנטען בבקשתו כי התוודע להן רק לאחר שינה של לילה בנכס.

לפיכך, יש מקום לקבל את ההתנגדות ולאפשר לתיק להתנהל בדרך של ראיות כולל חקירת המומחים לגבי טיב הנזק הנטען , טיב הרטיבויות הנטענות ומשמעותן. בעניין זה ובנקודה זו אלו טענות הראויות להישמע. זאת משום שיש סיכוי ואפילו קלוש שיוכרע כי המשיב הוא זה שהפר את החוזה וההלכה קובעת כי גם במקרה של קלישות טענה יש לתת את הרשות להגן.

מנגד, המערער לא התייצב לדיון היום , למרות שהתחייב לעשות כן. כמו כן ממשיכה הרשמת וקובעת בהחלטתה כי הינה מעריכה את סיכויי ההגנה כלא גבוהים במיוחד, לאור הוראות ההסכם החד משמעיות שבין הצדדים.

לפיכך, מצאה הרשמת להתנות את מתן הרשות להגן בכל אחד מהתיקים בסך של 10,000 ₪, ובסה"כ בסך של 20,000 ₪ בתיק המאוחד.

לאחר שעיינתי בכתבי הטענות שבפניי, ובחנתי טענות הצדדים, מצאתי כי דינו של הערעור להתקבל, כפי שיפרט להלן.

במסגרת הערעור מלין על המערער על גובה ההוצאות שנפסקו כנגדו בשל אי התייצבותו. כן עותר המערער לביטול התניית מתן הרשות להגן בהפקדה. בעניין זה טוען המערער כי בהחלטתה של הרשמת ישנה סתירה פנימית כאשר מחד נקבע על ידו כי באמתחתו של המערער טענות הגנה טובות אשר פורטו כדבעי ומחד מוצאת היא לחייבו בהפקדה , תוך כך שהינה קובעת כי טענות ההגנה הינן קלושות.

לאחר שבחנתי הנסיבות שבפניי מצאתי כי יש ממש בטענותיו של המערער.

במסגרת החלטתה מצאה הרשמת להשית על המערער הוצאות הדיון בסך 3,500 ₪, בגין אי התייצבותו, לאחר שעל פי העולה מהחלטתה נאלצה מכורח הנסיבות לעשות שימוש בסמכותה הקבועה בסעיף 205(ג) לתקנות. המדובר בתשלום הוצאות הדיון בגין אי התייצבות שאפשר היה להטילם גם במצב בו היה נדחה הדיון, מבלי שתינתן החלטה לגופו של עניין, בשל אי התייצבות. כאשר גם במקרה זה היה מחויב המערער בתשלום הוצאות הישיבה לידי המשיב. הנני סבור כי צדקה הרשמת בחייבה את המערער בהוצאות הישיבה בשל מחדלו באי הופעתו אולם עם זאת סבור אני כי גובה הוצאות הישיבה כפי שנקבעו על ידה הינו מופרז. הגם שעל פי ההלכה הפסוקה, לא תתערב בדרך כלל ערכאת הערעור בסוגיית ההוצאות, סבור אני כי יש בנסיבות העניין יש להפחית ההוצאות לכדי סך של 1,500 ₪.

לפיכך הנני קובע כי בשל מחדליו של המערער באי הופעתו לדיון וכן באי חתימתן על התצהיר כדין, ישלם המערער לידי המשיב סך של 1,500 ₪.

בכל הנוגע לטענות המערער לעניין התניית מתן הרשות להגן בכפוף להפקדת סך של 20,000 ₪, בתיק המאוחד, סבור אני כי הדין עם המערער.

עיון בהחלטת הרשמת מעלה כי זו כוללת בחובה סתירה פנימית כאשר מחד קובעת הרשמת כי טענות ההגנה בכל הנוגע לרטיבות פורטו כדבעי באמצעות חוות דעת וכי המדובר במום נסתר שלא ניתן בד"כ לגלותו רק מביקור בנכס (ואף קובעת כי: "יש מקום לקבל את ההתנגדות ולתת לתיק להתנהל בדרך של ראיות כולל חקירת מומחים לגבי טיב הנזק הנטען, טיב הרטיבויות הנטענות ומשמעותן. בעניין זה, ובנקודה זו אלו טענות הראויות להישמע"), אולם מאידך ממשיכה וקובעת כי הינה מעריכה את סיכויי ההגנה "כלא גבוהים במיוחד", ומורה על הפקדה כתנאי למתן הרשות להגן.

כאמור, רשות להתגונן יכול שתהא מותנית בתנאים; תקנה 210 לתקנות סדר הדין האזרחי תשמ"ד-1984 , קובעת כי "רשות להתגונן אפשר ליתן ללא תנאי ואפשר להתנותה בתנאים בדבר תשלום כספים לקופת בית המשפט, בדבר מתן ערובה, בדבר זמנו ודרכו של הדיון או בכל תנאי אחר, ככל שייראה לבית המשפט או לרשם". כפי שמציינת הפסיקה ההפקדה או ערבות יוטלו "בנסיבות מיוחדות, כשאמנם 'כמעט' אין לנתבע הגנה, בית-המשפט עושה חסד עם נתבע כאשר הוא נותן לו רשות להתגונן, אפילו היא מותנית בתנאי הפקדה..." ע"א 373/69 חונן נ' חגור, פ"ד כג(2) 347, 349. כך ינהג בית המשפט מקום שההגנה נראית על פניה קלושה ביותר (ראו גם ע"א 680/89 בן אבו נ' בנק המזרחי, פ"ד מה(3) 757, 761 והאסמכתאות שם; ראה גם: ע"א 9654/02 חב' האחים אלפי נ' בנק לאומי , פ"ד נט (3) 41: "במקרים המצויים על קו הגבול, באיזור שבין ה'לבן' לבין ה'שחור', אזור הדמדומים של הספק... בהם היה 'כמעט בטוח' שהנתבע לא גילה הגנה הראויה להתברר בבית המשפט (זוסמן שם, 689)" - מוטלת ערובה.