היתר נישואין לבעל שאשתו חשודה במעשה כיעור ומסרבת להתגרש

לפנינו ערעור על החלטת בית הדין האזורי בחיפה מיום י"ב בסיוון התשע"ד (10.6.2014) שבה נעתר בית הדין לבקשת הבעל למתן היתר נישואין.

העובדות הנצרכות

הצדדים נישאו זה לזה כדת משה וישראל בשנת 1998 ולהם בן משותף, יליד שנת 2000, הנמצא בחזקת האם. בחודש מרץ 2005 לפני למעלה מתשע שנים, עזב הבעל את הבית ומאז הצדדים פרודים, ומנהלים מערכות משפטיות מסועפות בפני הערכאות השונות.

בהליכים שהתנהלו בבית המשפט לענייני משפחה, הורתה השופטת קמא לפרק את השיתוף בדירת מגורים של בני הזוג, תוך שקבעה כי מערכת היחסים בין בני הזוג הגיעה לסיומה ודחיית פירוק שיתוף משמעותה שימור מלאכותי של הקשר בין הצדדים.

פסק דין זה נותר על כנו, גם לאחר ערעור שהגישה האישה לבית המשפט המחוזי בשנת 2006.

עדות למערכת היחסים העכורה בין הצדדים, הוא אירוע שקרה סמוך לאחר פתיחת תיק תביעת הגירושין על ידי הבעל. הבעל הגיש תלונה במשטרה נגד האישה על אלימות, וסיומה היה במתן גזר דין ביום ט"ו באלול תשע"ד (10.9.2014) שבו הורשעה האישה בעבירת אלימות, וחויבה בקנס כספי ובמאסר על תנאי.

בתביעת הבעל לגירושין התקיימו מספר דיונים, ולאחר שמיעת עמדות הצדדים וב"כ ושמיעת עדים מטעם הבעל, החליט בית הדין בתאריך ח' באייר תשס"ח (13.05.2008) בדעת רוב:

"על הצדדים להתגרש בהקדם ויש מקום אף לחייב את האישה בגט פיטורין. הבעל רשאי להשליש גט ולהיפטר בזה מכל חיוביו כלפי אשתו כולל מזונות ומדור, למעט חיוב כתובתה. במידה והאישה תיאות לקבל את גטה – תישמר לה הזכות לבקש דיון על זכאותה בתשלום כתובתה."

האישה ערערה על ההחלטה.

 בתאריך י"א במרחשוון תש"ע (29.10.2009) החליט בית הדין הגדול לקבל את ערעור האישה על חיובה בגט, אך דחה את ערעורה בעניין השלשת הגט ופיטורו של הבעל מחיוביו כלפיה למעט הכתובה. הגט אכן הושלש, אך האישה סירבה לקבלו.

אך בזאת לא תמה המערכה המשפטית.

האישה פתחה תביעה לשלום בית, אשר גם היא נדחתה. בתאריך ז' בסיוון תשע"א (9.6.2011) דחה בית הדין את תביעת האישה לשלום בית.

גם על החלטה זו ערערה האישה ובית הדין הגדול בהחלטתו מיום ג' באדר ב' תשע"א (9.3.2011) דחה את הערעור וקבע כי במקרה זה, שיש רגליים לדבר לחששו של הבעל למעשה זנות, רשאי הבעל להשליש גט ולהיפטר מחיוביו כלפי האישה ואין מקום לשלום בית.

בשלב זה, בתאריך י"ח בסיוון תשע"א (20.6.2011), חזרה האישה לנהל מערכה משפטית נוספת. הפעם הגישה האישה תביעה לכתובה תוספת כתובה ופיצויים בסך כולל של חמש מאות ועשרים אלף ש"ח. בית הדין דחה את תביעתה בהחלטתו מיום ל' בסיוון תשע"ב (20.6.2012) ופסק שהאישה הפסידה את כתובתה מפני שתי עילות הלכתיות המפורטות בפסק הדין.

האחת: האישה הכתה את בעלה.

    העילה השנייה: מעשה כיעור ביותר, שהדברים מראים כי התבצעה עברה.

גם על פסק דין זה הגישה האישה ערעור. ובית הדין הגדול לערעורים פסק בהחלטתו מיום ט"ז במרחשוון תשע"ב (1.11.2012) כי מועד לדיון בערעור האישה בנושא הכתובה ייקבע רק לאחר שיתקבל אישור מבית הדין האזורי שהגט סודר. בנימוקיו נכתב, אין מקום לדיון סרק בנושא הכתובה בטרם סודר הגט.

הבעל תבע אפוא מועד לסידור גט, ומשזה לא בוצע – ביקש היתר לשאת אישה על אשתו. היתר זה ניתן לו על ידי בית הדין קמא בפסק דינו מיום י"ב בסיוון התשע"ד (10.6.2014).