היש תרופה כנגד בעל דין בוטה? - דוקטרינת הצו החוסם

פתח דבר:

1.         בשנים האחרונות עדים אנו לצערנו לשינוי שהדעת אינה סובלת. בעלי דין עיתים בנימוק של "חופש הביטוי", עיתים בנימוק של "דם ליבם" או "עקרונותיהם", עיתים מחוסר מעצורים גרידא, מנסים להלך אימים, לבזות, לגדף וכו' את בימ"ש ואת שופטיו ואין הם מסתפקים בכלים שנתן להם המחוקק; מערעור ובקשת פסילות ועד תלונות על השופטים. בעקבות כך נוצר מתח בין זכות הגישה לערכאות לבין ההבנה הפשוטה לפיה אם חפצה החברה הישראלית בבתי משפט אין היא יכולה להסכין עם בריונות לשונית או פיזית כאחת.

            אם תרצה להקדים סוף להתחלה או קלה לחמורה, טול לך מסיכומי התשובה אשר נוסחו ע"י ב"כ התובע 1 ... ותמצא שם פניני לשון, כך:

"6.       בהתייחס לטענה החנפנית על שימוש בשפה ביזיונית של התובע 1, יתכבדו הנתעבים ויאיצו להאשים את התובע 1 בביזיון בית משפט.

10.        בסיכומיהם הם מרבים לתאר התנהלות כזו או אחרת.  אולם, רוב הטענות הן כלליות וסתמיות, תוך הכפשה מיותר ונאלחת של התובעים ותוך הרחבת הכתיבה לממדים אסטרונומיים של ממש ועל פני לא פחות ולא יותר מאשר 30 עמודים.

14.        מטעה היא ומכוונת להצית אש, הטענה בסעיף 10.4 בדבר היעדר חרטה מצד התובע בסיכומיו, ויש להפנות בעניין זה לקריאה זהירה ומושכלת של הדברים.  מכל מקום, התובע 1 שב ומביע צער על הדרך בה הביע את תסכולו הרב והמצטבר מהמצב הקשה שגרם לו לדיכאון כרוני, והרושם שקיבל, כי כלה וגמור עם כבודו לבוא חשבון עם התובע 1, שמרגיש חסר אונים ורואה למול עיניו איך עולמו חרב..."

            כך הפרקליט והתבטאותו אינה אלא עידון לעומת לקוחו.

2.         כאמור השאלה שבפני פשוטה היא, אף תקדימית במקצת והיא שואלת מה תרופה יש לו לביהמ"ש שעה שהוא עוסק בתובע גס לשון ורוח בצורה קיצונית, המגיש עשרות, אם לא מאות הליכים והליכי ביניים, שעניין לו בהטחת עלבונות חוזרים ונשנים בביהמ"ש (גם ביריביו לדין) כדי כך שהתנהלותו הופכת את בירור ההליכים שהוא עצמו הגיש (עיתים לבדו, עיתים בשילוב בזרועות עם מי מאחיו) לבלתי אפשריים ?

3.         השאלה אולי פשוטה ואולם המענה רחוק מלהיות פשוט שכן מחד, מונחת זכות היסוד השמורה לכל אדם בישראל והיא זכות הגישה לערכאות בבחינת נגזרת ישירה של חוק יסוד כב' האדם וחרותו. מאידך, ניצבים למצער 3 אינטרסים חשובים אולי לא פחות והם:

א.         זכות היסוד (הקיימת גם לנתבע) להליך משפטי הוגן שאינו טורדני ואינו מתנהל באווירה של לשון רחוב ואיומים.

ב.         חשיבות אופיו ומרכזיותו בחברה של ההליך המשפטי לבל יהא מבוזה ונושא לזילות מתמדת.

ג.          קיום אפשרות לניהול הליך משפטי אגב ניצול סביר של משאבי זמן ותשומת לב הן מצד הצדדים והן מבחינתו של ביהמ"ש.

(וראה ספרו של אורי גורן "סוגיות בסדר דין אזרחי"- מהדורה שמינית שם בע"מ 3)