הירש נ' לוי ואח'

החלטה

לפני בקשה לפסיקת הוצאות לנאשמים שזוכו.

המסגרת הנורמטיבית:

הבקשה שלפני מבוססת על הוראת סע' 80 לחוק העונשין כאשר נוסחו הוא כדלקמן:

80 (א) משפט שנפתח שלא דרך קובלנה וראה בית המשפט שלא היה יסוד להאשמה, או שראה נסיבות אחרות המצדיקות זאת, רשאי הוא לצוות כי אוצר המדינה ישלם לנאשם הוצאות הגנתו ופיצוי על מעצרו או מאסרו בשל האשמה שממנה זוכה, או בשל אישום שבוטל לפי סעיף 94 (ב) לחוק סדר הדין הפלילי בסכום שיראה לבית המשפט. במשפט שמנהל קובל רשאי בית המשפט להטיל על הקובל תשלום כאמור.

כפי שניתן להבין מנוסח הסעיף, תנאי בסיסי לתחולתו הינו זיכויו של הנאשם בדין, כאשר בנוסף לתנאי זה חייבת להתקיים לפחות אחת משתי העילות הנקובות בסעיף: "לא היה יסוד להאשמה" או "נסיבות אחרות המצדיקות זאת".

פירושם של עילות אלה נדון לא פעם בפסיקת בית המשפט העליון ונקבעו מורי דרך לבחינת תחולתן של כל אחת מהעילות על ההליכים המשפטיים הקונקרטיים. ככל שמדובר בעילה שעניינה "לא היה יסוד לאשמה", המבחן לפסיקת פיצוי בעילה זו הינו מבחן של סבירות והשאלה היא האם בהינתן התשתית הראייתית היה התובע סביר מגיש כתב אישום. עוד נקבע כי השימוש בעילה זו יעשה במקרים חריגים בלבד, באותם מקומות בהם מלכתחילה דומה כי לא ניתן היה להוכיח פרטים מרכזיים באישום עד אשר הזיכוי היה צפוי מראש. ראו בהקשר זה ערעור פלילי 1109/09 שבלי נ' מ"י ופסה"ד המנחה ע.פ. 4466/98 דבש נ' מ"י.

באשר לעילה השניה, שעניינה "נסיבות אחרות" המצדיקות מתן פיצוי, הרי שמדובר בעילת סל המקנה לבית המשפט שיקול דעת רחב במתן פיצוי לנאשם שזוכה. אל "קדרת השיקולים" יש להטיל מגוון רחב של שיקולים המתיחסים הן לטיב הזיכוי, הן לטעמי הזיכוי, והן לכל יתר הנסיבות האופפות את ההתדיינות.

הוצאות לנאשם שזוכה במסגרת קובלנה פלילית:

סע' 80 חל על פי נוסחו המפורש גם על זיכויים של נאשמים במסגרת קובלנה פלילית, אך קשה יהיה לחלוק על הטענה כי אופן הפעלת שיקול הדעת לא יהיה זהה במקרה של קובלנה לשיקול הדעת שיפעל כשמדובר בהליך רגיל המנוהל ע"י המדינה.

נושא זה נדון בשני פס"ד של ביהמ"ש המחוזי בת"א ואני מוצא לנכון להביא את דבריו של ביהמ"ש במסגרת עפ"א (ת"א) 80159/02 חוטר ישי נ' ארד:

"הסיבה המרכזית בצמצום סמכותו של בית המשפט בפסיקת פיצוי או הוצאות לנאשם שזוכה נעוצה בצורך להבטיח את קיומה של תביעה חזקה אשר תוכל להלחם מלחמה יעילה בפשיעה הגואה, לחזק אותה ולא לרפות את ידיה. הותרת שיקול דעת רחב לרשויות התביעה להעמיד לדין נאשמים הנחשדים במעשה עבירה, הינה תנאי בל יעבור לקיומה של מדינת חוק חרף המחיר המשתלם לעיתים במקרים בהם הופעל שיקול דעת זה בשוגג. יש להבטיח כי התביעה לא תרתע מהגשת כתב אישום, מקום שיש בידיה די ראיות לביסוסו רק מחמת החשש מפני חיובה בפיצוי במקרה של זיכוי... שיקולים כבדי משקל אלו אינם רלוונטים כלל וכלל כאשר עסקינן בקובלנה פלילית פרטית, אשר מטבע הדברים תחומה מוגבל ומשתרע על מישור צר של שני גורמים פרטיים, ללא כל זיקה לאינטרס הציבורי בדבר העמדת עבריינים לדין. קובלנה פרטית דומה יותר להליך תובענה אזרחית מאשר להליך פלילי, תלויה היא ברצונו של הקובל בלבד, ללא התנייה מוקדמת לקיומו של חומר חקירה או לקיומן של ראיות אשר יש בהן כדי לבסס לכאורה כתב אישום. ברצותו – יגישנה, וברצותו – ימנע מהגשתה. כאשר התביעה הכללית מגישה כתב אישום חזקה עליה שבחנה קודם לכן את חומר הראיות המצוי בתיק החקירה, והגיע לכדי מסקנה כי חומר הגלם, אף שטרם עבר את כור ההיתוך של מבחני הקבילות, הרלוונטיות, והחקירה הנגדית – יש בו כדי לבסס אשמה. לא כך הדבר בקובלנה פלילית פרטית, לגביה לא קימת כל חזקת תקינות, שהרי לא ניתן לדעת מראש באם עסקינן בתלונה מבוססת או שמא המדובר בתלונת סרק משוללת יסוד שמקורה בגחמה בלבד ואשר הוגשה לצרכי קנטרנות גרידא. מטבע הדברים קיים החשש לניצול לרעה של הזכות הדיונית להגשת קובלנות סרק, ללא סנקציה בצידה".

עוד מזכיר ביהמ"ש המחוזי באותו עניין כי לו היה הקובל, במקרה של קובלנה המעוגנת בהוראות חוק לשון הרע, בוחר במסלול האזרחי, שהינו לכל הדעות מסלול קל יותר, היה צפוי לשלם הוצאות באם תביעתו היתה נדחית ואין כל היגיון לכך שבחירה במסלול הפלילי, המכביד יותר מבחינת הנקבל, יגיע ההליך לכדי זיכוי והקובל לא ישלם הוצ' כלשהם.

בהחלטה נוספת מאותה תקופה – ע"פ (ת"א) 72031/05 לב' נ' רסקין, חיווה אותו הרכב של ביהמ"ש המחוזי בת"א את עמדתו לפיה עצם העובדה שמדובר בזיכוי במסגרת קובלנה מקים את עילת הפיצוי החלופית שעניינה "נסיבות אחרות המצדיקות זאת".

אציין כי שני פסקי הדין של בית המשפט המחוזי יצאו מנקודת הנחה כי תקנות סדר הדין (פיצוים בשל מעצר או מאסר) , תשמ"ב – 1982, חלות גם על מקרה של קובלנה פלילית ומגבילות בהתאם את סכום הפיצוי המקסימלי. לטעמי, מסקנה זו אינה מתחייבת באופן אוטומטי ויתכן כי פרשנות תכליתית של הוראות החוק והתקנות תוביל למסקנה כי אין לראות בתקנות כחלות על זיכוי במסגרת קובלנה פלילית, להבדיל מהליך פלילי רגיל.

במקרה שבפני לא שמעתי טיעונים בנושא זה והמבקשים אף הביעו במפורש את טענותיהם למסגרת הנקובה בתקנות (ראו סע' 35, 36 לבקשה), כך שניתן להשאיר שאלה זו בצריך עיון.

מן הכלל אל הפרט:

ביום 22.4.10 ניתנה הכ"ד במסגרת זיכיתי את הנאשמים מהמיוחס להם בכתב הקובלנה, זיכוי מוחלט. לא אחזור על ממצאי הכרעת הדין אך אציין כי לא עלה בידי הקובל לבסס ברמה הנדרשת בפלילים הן את היסוד העובדתי והן את היסוד הנפשי המקימים את העבירה על סע' 6 לחוק לשון הרע. באשר לנאשם 1, היו הקשיים הראיתים בולטים עוד יותר, באשר יוחסה לו בקובלנה אך אחריות שילוחית למעשיו של הנאשם 2, מבלי שהיתה לטענה זו יסוד עובדתי מובהק או יסוד משפטי.

עוד ציינתי בחלק האחרון של הכרעת הדין כי מחומר הראיות שהובא בפני עולה שהגשת הקובלנה היתה אחת מסדרה של צעדי נקם שבהם נקט הקובל כלפי הנאשם 2 ומאחר וההליך הפלילי לא נועד לשמש ככלי משחק במסע נקם זה, ראוי היה להימנע מהגשת הקובלנה, שיש בה משום עשית שימוש בלתי ראוי בהליכים הפלילים.

לנוכח מסקנותי אלה, אני סבור כי במקרה שלפני מתקיימות שתי העילות הנקובות בסע' 80 לחוק העונשין. ניתן היה לצפות מראש את תוצאתו הסופית של ההליך אילו היו הראיות נבחנות באופן ראוי ואובייקטיבי טרם הגשת הקובלנה, ויש להניח שאם כך היה נעשה, לא היתה מוגשת הקובלנה מלכתחילה, באשר "לא היה יסוד להאשמה", לפחות ככל שמדובר בהליכים פלילים. גם אלמלא היתה מתקיימת העילה הראשונה, הרי שבודאי שבמקרה זה קיימות "נסיבות אחרות המצדיקות" הפיצוי. הנאשמים נגררו על לא עוול בכפם להליך ממושך, שגרם להם ללא ספק לעגמת נפש רבה וגם להוצאות כלכליות. הזיכוי הוא זיכוי מלא ומוחלט, ולא זיכוי מחמת הספק בלבד ושיקלולן של הנסיבות מצביע בהכרח אל מסקנה בדבר אימוץ הבקשה לפיצוי.