היעדר מן השירות שלא ברשות

על פי הודאתה, מורשעת הנאשמת בעבירה של היעדר מן השירות שלא ברשות, לפי סעיף 94 לחוק השיפוט הצבאי, התשט"ו - 1955, על כי נעדרה מיחידתה,  XX, מיום  20.12.2010 ועד יום 20.11.2011, בסך הכל  336 ימים, בהתאם לכתב האישום ולפרטים הנוספים.

·            ניתנה היום, ‏06/02/12 , ‏י"ג שבט תשע"ב , והודעה בפומבי ובמעמד הצדדים.

________

שופט

גזר דין

הנאשמת, טוראי ח.פ, נותנת את הדין בגין עבירה של היעדרות מן השירות שלא ברשות, בת  366 ימים, שהסתיימה במעצרה.

הנאשמת התגייסה לצה"ל בחודש אוקטובר 2010. למחרת גיוסה נעדרה מהשירות הצבאי למשך שלושה ימים והורשעה על כך בדין משמעתי. כחודש לאחר גיוסה ניתנה לה דחיית שירות למשך כשלושה שבועות. כשבוע לאחר שחזרה לשירות מהדחייה שניתנה לה, החלה בהיעדרותה הנוכחית הממושכת, אשר הסתיימה רק עם מעצרה.

הסנגורית המלומדת הגישה מסמכים אשר מצביעים על נסיבות חייה הסבוכות עד מאוד של הנאשמת. הוריה של הנאשמת גרושים. אביה התמכר לסמים בצעירותו ואף ריצה מספר עונשי מאסר. בשנים האחרונות מצוי אביה בתהליך ממושך של גמילה, תוך שצוין במסמך קצינת המבחן (ס/1), כי ניכר שהוא משקיע מאמצים רבים בהליך שיקומו ומנסה כפי יכולתו לשקם את הקשר עם ילדיו, אשר סובלים מחסכים ומקשיים על רקע המציאות בה גדלו. פרנסת אמה של הנאשמת הינה מקצבה המשולמת לה. משפחת הנאשמת ואף הנאשמת עצמה מצויים בקשיים כלכליים. על רקע נסיבותיה של הנאשמת הובאה היא בפני ועדת התאמה לשירות אשר המליצה לפטור אותה משירות צבאי בגין התנהגות רעה וחמורה.

הסנגורית הוסיפה, כי הנאשמת היא היחידה מקרב בני משפחתה שחידשה את הקשר עם אביה ועוזרת בהליכי שיקומו.

בנסיבות אלה מצאתי לכבד את עתירתם המשותפת של הצדדים לעניין העונש.

על הנאשמת נגזרים, אפוא, העונשים הבאים:

1. מאה ועשרים (120) ימי מאסר לריצוי בפועל, שיימנו החל ביום מעצרה.
2. עונש מאסר מותנה בן שבעים (70) ימים למשך שנתיים (2), שלא תעבור עבירה לפי סעיף 92, 94 או 102 לחוק השיפוט הצבאי, התשט"ו - 1955.

ההגנה עתרה לכך שבית הדין הצבאי יורה, בהתאם לסמכותו לפי סעיף 404א(ג)(2) לחוק השיפוט הצבאי, על כך שתחול על הרשעת הנאשמת הגבלה על מסירת מידע מהמרשם הפלילי, כמשמעותה בסעיף האמור. הסנגורית הפנתה לנסיבות חייה הקשות של הנאשמת, כפי שפורטו מעלה, כתמיכה לעתירתה זו של ההגנה, תוך שציינה כי הרישום הפלילי עלול לפגוע בנאשמת, שהינה צעירה בגילה, ו"לסגור בפניה דלתות". לגישת ההגנה, זהו ממן המקרים המצדיקים עשיית שימוש בסמכותו של בית הדין כאמור.

התובעת המלומדת הביעה את התנגדות התביעה לקבלת עתירתה של ההגנה במישור זה, תוך שהפנתה לכך שבעברה של הנאשמת היעדרות קצרה קודמת מן השירות הצבאי, ולכך שהנאשמת החלה בהיעדרותה הנוכחית הממושכת מבלי למצות את האפשרויות העומדות בפנייה במערכת הצבאית.

אכן, נסיבות חייה של הנאשמת הינן קשות וסבוכות. הנאשמת מהווה משען למשפחתה, לרבות לאביה המצוי בתהליך גמילה ממושך, על רקע קשייה הרבים של המשפחה. כך גם התרשמה ועדת ההתאמה לשירות, כי הנאשמת הושפעה מאז צעירותה "מסביבה בלתי נורמטיבית אשר הובילה אותה למקומות שילדה בגילה אינה אמורה להיות חשופה אליהם". לצד זאת, ציינה הועדה, כי "החיילת אינה מוכנה לשרת תחת שום תנאי ובמידה ולא תקבל פטור תערוק בשנית".

לא ניתן להקל ראש בביצוע חובת שירות ביטחון. חובה זו נובעת מהמציאות הביטחונית בה אנו חיים מזה שנים רבות. כפי שעמד על הדברים, לא אחת, בית הדין הצבאי לערעורים "הגיוס לצבא במדינת ישראל הוא צורך קיומי למדינה והוא חובה על פי החוק. בית דין זה חזר והדגיש כי המשתמטים מחובת הגיוס פוגעים בחוסנה של המדינה ובחלוקה השיוויונית של נטל הגנתה. ההשתמטות מן השירות היא תופעה רחבה ומסוכנת לביטחון המדינה שיש למגרה באמצעות ענישה מרתיעה" (ע/20/11 טוראי עקיבא נגד התצ"ר). אכן, הנאשמת לא "השתמטה" מלהתייצב לשירות ביטחון, אך בפועל טרם ביצעה שירות צבאי אפקטיבי.

 על השיקולים הנוגעים לענייננו ניתן ללמוד, גם אם על דרך השאילה, מהשיקולים הנבחנים במסגרת החלטת הערכאות השיפוטיות אשר לנקיטה בחלופת הרשעה. לעניין זה נפסק, לדוגמא, בר"ע 432/85 רומנו נגד מדינת ישראל, כי "רק בנסיבות יוצאות דופן, בהן אין יחס סביר בין הנזק הצפוי מן ההרשעה בדין לבין חומרה של העבירה, נוקט בית המשפט לפעמים בחלופה של הטלת מבחן ללא הרשעה. ההימנעות מן ההרשעה הופכת, כמובן, באופן תיאורטי לקשה יותר ככל שהעבירה חמורה יותר...". בהילכת כתב נפסק, כדלקמן: "אכן, ענישתו של נאשם היא אינדיווידואלית, ובית המשפט בוחן עניינו של כל נאשם ונאשם ואינו קובע את עונשו אך על פי מהות העבירה. ואולם, מהותה של העבירה, הצורך בהרתעת הרבים, ובעבירות שקורבנן אינו הפרט אלא הציבור כולו אף הוקעת מעשה העבירה - בצירוף מדיניות ענישה אחידה ככל האפשר על יסוד שיקולים אלה - כל אלה משמשים כגורמים העלולים לגבור אף על שיקומו של הנאשם. הימנעות מהרשעה אפשרית אפוא בהצטבר שני גורמים: ראשית, על ההרשעה לפגוע פגיעה חמורה בשיקום הנאשם, ושנית, סוג העבירה מאפשר לוותר בנסיבות המקרה המסוים על ההרשעה בלי לפגוע באופן מהותי בשיקולי הענישה האחרים המפורטים לעיל".

נתתי דעתי במסגרת בחינת הסוגייה שעל הפרק לשיקולי שיקומה של הנאשמת. ואולם, בהתחשב במהותה של העבירה ובנסיבות ביצועה, תוך מתן הדעת להיבטים החשובים הנוגעים לאינטרס הציבורי בעבירה בה עסקינן, לא מצאתי להורות כעתירת ההגנה. לא מצאתי כי זהו ממן המקרים החריגים בהם יש לשנות מה"כלל" שנקבע בחוק, בעניין מי שהוטל עליו עונש מאסר בפועל העולה על שלושה חודשים בגין עבירה של היעדר מן השירות שלא ברשות. מדובר בעבירה חמורה, שיש בה כדי לפגוע באופן ממשי וקשה באינטרס הציבורי. היעדרותה של הנאשמת נמשכה 336 ימים. ההיעדרות הסתיימה רק עם מעצרה של הנאשמת. הנאשמת טרם הספיקה לבצע שירות צבאי אפקטיבי כלשהו במסגרת הצבאית בטרם החלה בהיעדרותה הממושכת. אף לא הובא בפני בית הדין, כי הנאשמת פעלה מול גורמי הצבא, במסלולים המקובלים, כדי לזכות לעזרה או לתמיכה שיהיו בה כדי לסייע לה.