היילנדר הפקות ע.מ. נ' טיפ טיפה - ישראל בע"מ

פסק דין

ראשיתו של הליך זה בתביעה על סכום קצוב שהגישה התובעת נגד הנתבעת בגין אי תשלום דמי שכירות בסך של 49,855 ₪.

ביום 31.8.08 חתמו הצדדים על חוזה שכירות משנה לתקופה של 12 חודשים מיום 1.9.08 ועד ליום 31.08.09, במסגרתו השכירה התובעת לנתבעת חלק מקומת המשרדים שאוכלסה על-ידי התובעת. החוזה נחתם על-ידי נציגיהן של החברות והוא מכיל עמוד אחד בלבד. בפסקה השלישית לחוזה נכתב כי:

"המשכיר משכיר בזה לשוכר והשוכר שוכר בזאת מהמשכיר את המושכר לתקופה קצובה של 12 חודשים בלבד, החל מיום 1.9.2008 ועד ליום 31.8.2009. מעבר לאמור לעיל, לשוכר תהיה נקודת יציאה לאחר תקופה של שלושה חודשים מחתימת הסכם זה לשני הצדדים. לצורך מימוש נקודת היציאה יצטרך השוכר להודיע למשכיר כ 14 יום טרם עזיבתו את המושכר" (ההדגשה שלי- צ.ע.)- (להלן – סעיף היציאה).

הנתבעת עזבה את המושכר לאחר תקופה העולה על חמישה חודשים והתובעת הגישה נגדה תביעה כספית בגין סך דמי השכירות שהייתה חבה הנתבעת לתובעת לו הייתה נשארת במושכר עד תום החוזה, היינו עד ליום 31.8.09.

ביום 5.10.10, בדיון שהתקיים בפני כבוד הרשם צ'כנוביץ בהתנגדות לביצוע התביעה, הגיעו הצדדים להסכמה שלפיה תינתן רשות להתגונן רק בנוגע לפרשנות שיש ליתן לסעיף היציאה בחוזה האמור. הוסכם בין הצדדים כי במידה ויוכרע כי סעיף היציאה אפשר לנתבעת "לצאת" מהחוזה במועד שעזבה, כי אז תידחה התביעה כולה, ובאם לאו, כי אז תתקבל התביעה במלואה.

לאור סכום התביעה, ההליך התנהל בסדר דין מהיר וביום 15.6.11 נשמעו ראיות. מטעם התובעת העידו בעליה, אסף קופפר (להלן- קופפר) ואיתי וגיאר (להלן- וגיאר) ומטעם הנתבעת העיד ליאור פריבאי (להלן – פריבאי), מנהלה בעת הרלבנטית. בתום ישיבת ההוכחות נשמעו סיכומי ב"כ הצדדים, ששבו והבהירו בפניי כי הרשות להגן ניתנה בכפוף להסכמה כדלקמן:

"על פי ההסכמה, גורל התיק יוכרע אך ורק על-פי התשובה לשאלה האם הנתבעת רשאית להודיע על נקודת יציאה בכל פרק זמן בין שלושה חודשים מתחילת ההסכם ועד סופו, בהתראה של 14 ימים. אם התשובה לכך חיובית- ידחה בית המשפט את התביעה במלואה ויפסוק הוצאות. אם בית המשפט יכריע שהייתה נקודת יציאה אחת, בחלוף שלושה חודשים מיום חתימת ההסכם – התביעה תתקבל במלואה וייפסקו הוצאות" (עמוד 11 שורה 11 לפרוטוקול)

ראוי לציין כבר עתה כי מאחר ועל-פי ההסכמה האמורה תוכרע התביעה על יסוד "הכל או כלום", הרי שסוגיות שונות בדיני החוזים אינן רלבנטיות לענייננו לצורך קביעת הסעד וביניהן חובת הניזוק בהקטנת הנזק, תרופות בגין הפרת חוזה, השבה וכיו"ב ואלה תידונה על-ידי רק ככל שיש בהן כדי לתרום לפרשנות שיש ליתן לסעיף היציאה.

דיון והכרעה

לעניין פרשנות הסכם קובע סע' 25(א) לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג- 1973 (להלן - חוק החוזים), שתוקן לאחרונה כי:

"חוזה יפורש לפי אומד דעתם של הצדדים, כפי שהוא משתמע מתוך החוזה ומנסיבות העניין, ואולם אם אומד דעתם של הצדדים, משתמע במפורש מלשון החוזה, יפורש הסכם בהתאם ללשונו".

התיקון לסעיף 25(א) נתן ביטוי לגישה ולרוח שנשבה בבית המשפט העליון בשנים האחרונות שלפיה מקום בו לשון ההסכם ברורה, הרי שיש לפרש את ההסכם בהתאם ללשונו בלבד. רק מקום בו לשון ההסכם אינה ברורה, יהיה ההסכם טעון פרשנות שתעשה בהתאם לנסיבות החיצוניות לחוזה (ראו ע"א 8836/07 בלמורל השקעות בע"מ נגד ירון כהן ואח; רע"א 1452/10 מפעל הפיס בע"מ נ' אלחנן טלמור (פורסמו במאגרים המשפטיים).

לפיכך, יש לדון תחילה בשאלה אם לשון סעיף היציאה בחוזה הינה ברורה ורק אם התשובה לכך תהא שלילית, יש לבחון את הנסיבות החיצוניות לחוזה במטרה להתחקות אחר אומד דעתם של הצדדים.

כפי שצוין לעיל, טענת התובעת הינה כי סעיף היציאה מדבר על נקודת יציאה אחת בלבד לאחר שלושה חודשים מיום החתימה על החוזה, ואילו טענת התובעת הינה כי סעיף היציאה מדבר על אפשרות לצאת מהחוזה בכל עת לאחר שחלפה תקופת ניסיון של שלושה חודשים ובלבד שתינתן הודעה מוקדמת 14 ימים קודם.

לאחר שבחנתי את סעיף היציאה, אני סבור כי הפרשנות של התובעת מתיישבת עם לשון הסעיף, וזאת ממספר טעמים:

המשפט בסעיף היציאה הקובע כי "לשוכר תהיה נקודת יציאה לאחר תקופה של שלושה חודשים מחתימת הסכם זה לשני הצדדים" מצביע גם על כך שהוסכם כי נקודת היציאה תהיה במועד מסוים שיחול "לאחר שלושה חודשים מחתימת הסכם זה" ולא במועד אחר.

הצדדים השתמשו במונח "נקודת יציאה" בלשון יחיד, מה שמטה את הכף לעבר כך שמדובר בהזדמנות אחת בלבד. גם השימוש של הצדדים בהא הידיעה בעת שציינו כי "לצורך מימוש נקודת היציאה.." מחזק, לטעמי, את אותה המסקנה. עוד יצוין כי בכל סעיף היציאה אזכור או מונח כלשהו המדבר על נקודות יציאה בלשון רבים שיחולו בכל עת.

יוער כי בית המשפט לא נדרש, לטעמי, לבחון פרשנות של לשון החוזה על דרך של בחינת אפשרויות ניסוח ברורות יותר, שכן בכך לעולם נימצא עצמנו מקיימים דיון לשוני בנוגע לאופן שבו ניתן היה לנסח את החוזה בצורה ברורה יותר. על בית המשפט להתמקד, בעיני, לא רק ב"יש" אלא גם ב"אין" ובשקלול של שניהם לקבוע האם מדובר בסעיף ברור או שמא מדובר בסעיף הטעון פרשנות בהתאם לנסיבות. לאחר שצעדתי בדרך זו, המסקנה שלי הינה כי לשון סעיף היציאה מתיישבת באופן ברור עם הפרשנות שהציעה התובעת.

גם העובדה שהצדדים לחוזה אינם עורכי דין או משפטנים לא מביאה בהכרח למסקנה כי מדובר בחוזה לא ברור הטעון פרשנות. אמנם, במקרים שכאלה הסבירות כי תהיינה סוגיות שונות אשר לא תמצאנה ביטוי כלשהו בחוזה גבוהה יותר, אולם, אין בטעם זה, לבדו, כדי להשליך על הכרעת בית המשפט בנוגע ללשון החוזה ועל בית המשפט לבחון את החוזה באותה הדרך, תוך בחינת ה"יש" וה"אין".