היילי(אסיר) נ' משרד הפנים

פסק דין

1.העותר, נתין אריתריאה יליד 1991, הסתנן לישראל דרך גבול מצרים ביום 2.8.2010 וביום 11.8.10 שוחרר מהמשמורת ובהמשך הוצאה לו אשרה זמנית מסוג 2 (א) (5) לפי חוק הכניסה לישראל.

ביום 16.10.12 הוא נעצר על ידי המשטרה בתל אביב בחשד כי גנב מכשיר טלפון סלולארי מאדם בחוף הים. המשטרה ביקשה את בימ"ש השלום בת"א להאריך את מעצרו ובהחלטה מאותו היום קבע ביהמ"ש (כב' השופט ש. אבינור):

"לאחר שמיעת טיעוני הצדדים ועיון בתיק החקירה אני מוצא כי קיים חשד סביר נגד החשוד בגין העבירות שבביצוען הוחשד, ומתקיימת עילה למעצרו. מדובר אמנם בעבירות רכוש, אך לנוכח החשד לביצוע חוזר ונשנה – מתקיימת עילת מעצר... אני נעתר לבקשה ומורה על הארכת מעצרו של החשוד עד ליום 17.10.12...".

בו ביום פנתה משטרת ישראל לרשות האוכלוסין בבקשה לנקוט נגד העותר בהליכים לביטול רישיון השהייה מסוג 2 (א) (5) ולהוצאת צו גירוש בהתאם להוראות "נוהל הטיפול במסתננים המעורבים בהליך פלילי – נוהל מס' 10.1.0010" (להלן – הנוהל).

בבקשה הנ"ל ציינה המשטרה כי בנוסף לאירוע הגניבה הנוכחי נעצר העותר בעבר בחשדות לביצוע עבירות רכוש נוספות, כי בכל האירועים התגבשו ראיות לכאורה לביצוע העבירות וכי בנסיבות העבריינות החוזרת והמתמשכת העותר מסכן את שלום הציבור ובטחונו כמובן הדברים בסעיף 30 (ד) (2) לחוק למניעת הסתננות.

למחרת, 17.10.12 התקיים שימוע לעותר בפני הממונה על ביקורת הגבולות במשרד הפנים – ובעקבותיו בוטלה אשרת השהייה מסוג 2 (א) (5), הוצא נגדו צו גירוש עפ"י החוק למניעת הסתננות והוא הושם במשמורת.

נערכו בעניין העותר מספר דיונים בפני בית הדין לביקורת משמורת (בתאריכים 21.10.12, 20.12.12, 21.2.13 ו- 11.3.13) ובהם אישר בית הדין את המשך החזקתו במשמורת.

2.בעתירה זו שבפני עותר העותר נגד עצם חוקיותו של הנוהל, נגד החלטות מינהל האוכלוסין לביטול אשרת השהייה וצו הגירוש ונגד החלטות בית הדין להותירו במשמורת.

לטענת העותר הנוהל מנוגד לעקרונות זכויות האדם שבבסיס השיטה המשפטית, ולפיה המסגרת לבירור אשמתו של חשוד או נאשם בפלילים הינה מסגרת הדין הפלילי, וענישת אדם בדרך המינהלית של ביטול אשרת שהייה והוצאת צו גירוש אינה חוקית ואף אינה חוקתית.

במיוחד אמורים הדברים לטענתו שעה שמדובר במי שכלל לא הועמד לדין פלילי, שלא הורשע ושהינו בחזקת חף מפשע.

לחלופין טוען העותר כי צו הגירוש הוצא נגדו בהתייחס לאירוע הגניבה האחרון (מיום 16.10.12), כי לא ננקטו נגדו הליכים פליליים או מינהליים בגין העבירות הנטענות הקודמות, ועל כן כל אותן עבירות קודמות אינן יכולות להילקח בחשבון במכלול השיקולים לעניין הפעלת הנוהל בעניינו עקב האירוע האחרון.

עוד טוען העותר כי לא התגבשו נגדו ראיות אף לא מנהליות, ברמה מספקת וכי מכל מקום מדובר בעבירות רכוש – שאינן חמורות – ועל כן אין יסוד לחוות דעת המשפטן מטעם המשטרה (שניתנה עפ"י הוראות הנוהל) כי המדובר בעבירות המסכנות את שלום הציבור ובטחונו.

3.לאחר עיון בעתירה ובתגובת המדינה על נספחיהן החלטתי לדחות את העתירה.

טענות שהועלו בעבר נגד עצם חוקיות או חוקתיות הנוהל נדחו בפסקי דין רבים של בתי המשפט המנהליים ובפסיקת בית המשפט העליון (ר' למשל עע"מ 6842/12 טפסהאנה נ. משרד הפנים – פסה"ד מיום 4.2.13).

ביסוד הנוהל עומדת סמכותו של שר הפנים לפי סעיף 11 (א) (ב) לחוק הכניסה לישראל – לבטל רישיון ישיבה שניתן לפי אותו החוק במקרים בהם בעל הרישיון חטא בפלילים תוך כדי תקופת האשרה באופן המקים סיכון לשלום הציבור.

החשדות שהצטברו בידי המשטרה ביחס לעבירות רכוש חוזרות ונשנות אשר החשוד התמיד בהן במהלך שהייתו בישראל – נתמכות בראיות לכאוריות ברמה משמעותית .

המדובר באירועי גניבה שונים שהוא נחשד בביצועם ואשר בוצעו בתל אביב בתאריכים 11.8.11, 17.8.11, 31.8.11, 30.6.12, 19.9.12 ו- 16.10.12.

באירוע הראשון הוא נתפס כשבכיסיו שני פלאפונים גנובים וסכום של 1083 ₪ אשר נגנבו אותו היום מהמתלוננת יפעת, בחוף הים בתל אביב.

שבוע לאחר מכן (17.8.11) הוא נצפה על ידי שוטר, גם הפעם בחוף הים בת"א, כשהוא מסתיר דבר מה תחת כסא נוח – ובמקום נמצא ארנק שנגנב זמן קצר קודם לכן.