הייב נ' משרד החקלאות/המשרד הראשי

החלטה

1.לפני בקשה שהגיש המבקש, הוא התובע בתיק העיקרי, בה הוא מבקש שאפסול את עצמי מלשבת בדין בתיק זה, בהתאם לסעיף 77(א) לחוק בתי המשפט, התשמ"ד- 1984 (להלן: החוק).

2.התובע הוא הבעלים של עדר בקר, אשר רועה במקרקעין שבבעלות הנתבעת (להלן: המדינה), בחלקות אשר משויכות לחוות ניסיונות של משרד החקלאות, והידועה כחוות כרי דשא (להלן: "החווה").

3.התובע (להלן: "התובע" או "מוחמד") הגיש נגד המדינה תביעה כספית על סך 1,000,000 ₪. בכתב תביעתו טען התובע, בין היתר, כי משך שנים רבות נמנעו נציגי המדינה מטיפול בבקשתו לקבלת שטח רעיה. הדבר נעשה מתוך זדון, נימוקים זרים ופסולים והפלייתו לרעה ללא הצדקה. נטען עוד, כי נציגי המדינה גרמו לתובע נזקים רבים עת עשו ניסיונות חוזרים ונשנים במהלך השנים 2003, 2004 ו- 2008 , לתפוס את עדר הבקר שלו שלא כדין כדי לנשלו ממנו, במטרה להשמידו, לשחוט אותו או למכרו. בשלושה מקרים העדר נתפס ובעקבות זאת נפגעו הפרות וחלקן מת או הלך לאיבוד.

4.התובע הגיש את בקשתו בעקבות הליך קודם שהתנהל לפני בין אחיו של התובע שאף הוא בעלים של עדר בקר לבין המדינה. באותו הליך טען האח, כי נציגי המדינה סילקו את עדר הבקר שלו מהחווה שלא כדין ועל כן, ביקש מבית משפט זה לתת פסק דין הצהרתי הקובע, כי סילוק הפרות נעשה שלא כדין, וכי הוא רשאי להחזיר את העדר לשטח בו הוא רעה קודם לסילוקו. האח טען באותה תביעה, כי סילוק הפרות נעשה באלימות ובברוטאליות רבה וכתוצאה מכך נפגעו הפרות ונגרמו לו נזקים בסכום של 55,000 ₪.

ביום 26.10.09 ניתן על ידי פסק דין בו דחיתי את תביעת האח וקבעתי, בין היתר, כי המדינה פינתה אותו על פי צו של בית משפט זה, לאחר שהתובע דנן ואחיו לא צייתו לאותו צו במשך כשמונה שנים. נקבע עוד, כי לא הוכחה טענת האח, כי המדינה התרשלה בסילוק העדר משטחי החווה, או שנגרם לעדר נזק כלשהו עקב סילוקו מן המקום (להלן: פסק הדין).

5.התובע טען בבקשתו, כי בנסיבות העניין מתקיים חשש למשוא פנים בניהול התובענה לפני מאחר שבפסק הדין בהליך הקודם נקבעו קביעות חד משמעיות בשאלת חוקיות תפיסת הפרות ע"י המדינה, פלישת הפרות לשטח החווה ובשאלות אחרות רבות הנוגעות לתביעה דנן, תוך קשירת התובע דנן לאחריות לאותן פלישות. באותו פסק דין נקבע, כי הפרות שסולקו לא היו של האח בלבד, אלא גם של התובע כאן ובית המשפט התייחס לתובע ולאח כגוף אחד. זאת ועוד, בית המשפט קבע קביעות בעניין מהימנותו של התובע דנן, ואין המדובר בקביעת מהימנות כללית, אלא בקביעת מהימנות ביחס לחלק מהעניינים והשאלות הנתונים במחלוקת בתביעה דנן.

6.המדינה התנגדה לבקשה. לטענתה, העובדה כי בית משפט זה קבע, לאחר שמיעת ראיות, ממצאים בעניין מהימנות גרסתו של האח אינה מבססת דעה קדומה המצדיקה פסילה. ביהמ"ש לא התייחס באופן מפורש למהימנותו של התובע דנן ולא פירט את התרשמותו ממנו כעד, אלא הכריע בפלוגתא עובדתית ומשפטית שהועלתה בפניו באשר לעדר הבקר הפולש לחווה, האם הוא עדר משפחתי של התובע ומשפחתו כולל אחיו, או שמא מדובר בעדר של האח, כפי שנטען בהליך הקודם.

7.לאחר עיון בבקשה, בתגובה ובכל המסמכים הרלבנטיים נחה דעתי כי דין הבקשה להתקבל. סעף 77(א) לחוק בתי המשפט קובע:

"שופט לא ישב בדין אם מצא, מיזמתו או לבקשת בעל דין, כי קיימות

נסיבות שיש בהן כדי ליצור חשש ממשי למשוא פנים בניהול המשפט".

המבחן הגלום בסעיף 77(א) לחוק הינו מבחן האפשרות הממשית למשוא פנים. לעניין זה התייחס כב' הנשיא ברק בבג"צ 2148/94 אמנון גלברט נ' נשיא בית המשפט העליון ויו"ר ועדת החקירה לבדיקת הטבח בחברון ואח' פ"ד מח(3) 573, שם נקבע:

"כידוע הכלל המושרש זה עשרות שנים הינו כי שופט ייפסל מלהמשיך ולדון בעניין המונח לפניו בשל דעה קדומה או "נגיעה" , אם קיימת אפשרות ממשית כי השופט הוא בעל דעה קדומה כזאת, שיהיה בה כדי לשלול יכולתו לקיים משפט הוגן"

על משמעות מבחן החשש הממשי עמד כב' השופט שמגר במאמרו "על פסילות שופט - בעקבות ידיד תרתי משמע", גבורות לשמעון אגרנט, תשמ"ז-1987, בעמ' 105 :

"מבחן האפשרות הממשית אין משמעותו כי לשם גיבוש המסקנה בדבר קיום אפשרות של נגיעה פסולה, יש לתהות לפני ולפנים בהלך מחשבותיו (State of mind) של השופט. המשמעות של המבחן של האפשרות הממשית היא כי מן הנסיבות החיצוניות הכרחי להתרשם שקיימת אפשרות מאוד מסתברת שאכן נבצר מן השופט לשפוט את דינם של בעלי הדין באובייקטיביות הדרושה".

ובהמשך בעמ' 118:

"כדי לפסול שופט צריכה להתגבש המסקנה כי המשקל המצטבר של הנסיבות הוא כזה ששופט סביר לא יוכל, לדעת הערכאה השיפוטית, לשחרר עצמו מהשפעתו עליו של המידע שהגיע אליו וכי אין להניח שהשופט יוכל לגבור על ההתרשמות האמורה אותה ספג".

המבחן הוא, אם כן, קיומו של חשש ממשי שהשופט גיבש לעצמו עמדה בעניין נשוא הדיון השיפוטי באופן שאין עוד טעם בהמשך רגיל של המשפט ואף אין סיכוי שדעתו זו של השופט תשתנה במהלך המשפט. בעניין זה אין משקל להתרשמות הסובייקטיבית של בעל הדין, אלא להכרעה האובייקטיבית של בית המשפט לגבי יכולתו של השופט לדון בעניין ללא משוא פנים (ראה: ע"א 899/95 שמואל ברזל, עו"ד נ' כונס הנכסים הרשמי, פ"ד מט(1) 854, עמ' 858-856).

8.בענייננו, בחינת נסיבות המקרה לנוכח ההלכה הפסוקה מביאה אותי לכלל מסקנה, כי יש מקום לחשש שהעלה התובע ואין המדובר בחשש סובייקטיבי בלבד שאין לו על מה שיסמוך מבחינה אובייקטיבית, אלא בחשש ממשי לקיומה של דעה קדומה, העלולה להשפיע על בית המשפט עת הוא בא לתת את פסקו בהליך דנן.

נקבע, כי " ... דיון באותה שאלה בהליכים נפרדים אינו מביא כשלעצמו לפסילת השופט. ...אולם, אם מדובר באותה שאלה בדיוק בהליך דומה או זהה, כאשר נקבעו ממצאים שבעובדה לגופו של עניין, על בסיס אותן טענות, סביר להניח כי השופט ייפסל מלשבת בדין" (ראה: ספרו של יגאל מרזל דיני פסלות שופט (התשס"ו-2006), עמ' 264 – 275 ; ע"א 9634/01 הארגון למימוש האמנה על ביטחון סוציאלי נ' קליין לאה (פורסם בנבו).