היועץ המשפטי לממשלה נ' משטרת ישראל/שרות בתי הסוהר-מחלקת האסיר ואח'

פסק דין

עתירה לפי חוק שחרור על תנאי ממאסר התשס"א-2001 על החלטת ועדת השחרורים מיום 21.10.13  בראשות כב' השופטת אביטל בית נר – בדימוס- יו"ר וחברים בה: נעמי גנזר - עו"ס, אורית מסר הראל, קרימינולוגית, רב כלאי נעה בן נעים.

כב' השופט יונתן אברהם:

רקע

בפנינו עתירה כנגד החלטת וועדת השחרורים (להלן: "הועדה"), אשר ניתנה בגדר סמכותה לפי חוק שחרור על תנאי ממאסר, התשס"א - 2001 (להלן: "החוק") ביום 21/10/13, ובה קיבלה את בקשת המשיב 2 (להלן: "המשיב") לשחררו שחרור על תנאי בתנאים.

מדובר באסיר המרצה מאסר ראשון בן 8 שנים בגין עבירות הריגה וחבלה גופנית חמורה שנגרמו שעה שנכנס לצומת מרומזר באור אדום וגרם למות שני הורים, וכן לפציעת שלושת ילדיהם.

הוועדה בהחלטת נתנה דעתה לעבירות שביצע המשיב, בגינן הורשע ולנסיבותיהן הקשות, לעבר פלילי קודם של המשיב, להתנהגותו במהלך מאסרו לגביה צויין שהייתה טובה מאוד, ליציאתו לחופשות סדירות ומעצר בית, לטיפול פרטני בו השתתף ושיתף מתחושותיו, לרבות לגבי משפחת הקורבנות. הוועדה ציינה כי המשיב השתתף בקבוצת "נהגים הורגים", שיתף בה פעולה והביע כאב על תוצאות מעשיו ועל סבלם של הקורבנות. הובא מתוך דו"חות מנחי הקבוצה כי המשיב נטל אחריות על נהיגתו חסרת האחריות. עוד צויין כי בדוח גורמי הטיפול האחרון דווח כי הוא לקח אחריות מלאה על התנהגותו והביע אמפטיה לסבל משפחות הקורבנות.

כן צויין כי הוכנה למשיב תוכנית טיפול של רש"א הכוללת שיחות טיפוליות, אפשרות לשילוב בקבוצה לעברייני תעבורה ומקום עבודה.

הוועדה לא התעלמה מעמדת משפחת הקורבן אשר התנגדה לשחרור, ונתנה דעתה לעמדה זו.

בסופו של יום קבעה הוועדה כי המדובר באסיר ראוי לשחרור מוקדם אשר המסוכנות ממנו לציבור פחותה, והורתה על שחרורו בתנאי בתנאים שקבעה.

נימוקי העתירה

לטענת העותרת שחרור על תנאי אינו בגדר זכות מוקנית לאסיר, על כן לוועדת השחרורים שיקול דעת רחב. הוועדה צריכה להיות משוכנעת כי האסיר ראוי לשחרור וכי שחרורו אינו מסכן את הציבור.

העותרת טוענת כי החלטת הוועדה חורגת ממתחם הסבירות שכן הוועדה לא נתנה משקל למסוכנות העולה מן העבירות שביצע המשיב, נשוא מאסרו, ולעברו הפלילי התעבורתי הכולל 31 הרשעות קודמות כולל נהיגה ללא רשיון ובזמן פסילה ועוד. מכל אלה, לגישת העותרת, יש להסיק כי מדובר באסיר מסוכן לציבור שאינו ראוי לשחרור על תנאי.

אשר לנימוק הוועדה כי המשיב ראוי לשחרור בשל ההליך הטיפולי שעבר בכלא, נטען כי מדובר בהליך טיפולי ראשוני בלבד שעניינו שיחות עם סטודנטית לעבודה סוציאלית "נהגים הורגים" ואין מדובר בהליך טיפולי מעמיק הקודם להעברת אסיר לשיקום קבוצתי ופרטני. עוד טענה העותרת כי מדוח גורמי טיפול מיום 08/07/13 עולה כי מדובר באסיר המתקשה לקחת אחריות מלאה על מעשיו ותולה את האחריות בגורל. כמו כן נטען כי דו"ח גורמי הטיפול מיום 01/10/13 מעלה התייחסות לקונית לסוגיית נטילת האחריות מבלי שניתנה התייחסות לכאורה לשינוי בעמדת המשיב. הדבר מהווה לטעמה פגם מהותי בהחלטת הוועדה המצדיק ביטולה. עוד טענה כי גם הכחשת המשיב במהלך ניהול משפטו את אחריותו לתאונה תומכת במסקנה כי לא נטל אחריות עד היום לתאונה. לגישת העותרת, מתן משקל מרכזי להמלצת גורמי הטיפול הינו שגיאה של הוועדה. אשר לתוכנית רש"א טענה העותרת כי היא איננה חזות הכל ויש לבדוק התאמתה והאם היא מאיינת את מסוכנות המשיב במידה וישוחרר. לטענתה אין מדובר בתוכנית שכזו וכן אין התייחסות קונקרטית בתוכנית לטיפול במשיב בסוגיית התעבורה אלא ישנה אופציה בלבד. עוד טענה והפנתה לתוכנית השיקום שהוגשה לוועדה מטעם היחידה לשיקום האסיר ברשות המקומית טייבה, הנושאת תאריך 12/08/13, כי אין מדובר בחוות דעת אישית שנערכה לגבי המשיב דנן, שכן נרשם בה כי הוא "חפץ להינשא ולהקים משפחה...." שעה שהמשיב דנן כבר נשוי ואב ל- 4 ילדים. מכל הטעמים הנ"ל סבורה העותרת שיש לבטל את החלטת הוועדה ואת שחרורו של המשיב על תנאי.

תשובת המשיב

אשר לטענות לגבי מסוכנותו טען המשיב כי נסיבות העבירה שביצע, הן חמורות פחות מאלו של אסירים אחרים ששוחררו על תנאי והביא כדוגמה את החלטת בית משפט זה בעת"א 28766/10/13 בעניין נוי קלדרון, ובעת"א 11255/07/13 בעניין מחמוד ג'ובראן.

אשר לרישום הפלילי נטען כי מדובר ברישום פלילי ישן, חלקו משנת 1986 ואפילו התיישן וכן כי העבירה האחרונה של נהיגה ללא רישיון ובזמן פסילה, נעברה לפני 22 שנה.

עוד נטען כי על ועדת השחרורים לצפות פני עתיד על יסוד הנתונים העומדים בפניה היום.

כן נטען כי את מסוכנות המשיב יש לבחון גם נוכח הטיפול שקיבל, היותו טיפול מפחית מסוכנות, ואשר הפחית אותה גם בפועל.

המשיב טען כי הטיפול שקיבל אינו ראשוני בלבד, כי הוא השתלב בכל אופציה טיפולית שהוצעה לו ונתרם ממנה והדבר עולה מדו"חות גורמי הטיפול.