הטלת צו שירות לתועלת הציבור, ללא הרשעה

נגד הנאשם הוגש כתב אישום המייחס לו קשירת קשר למסירת הודעה כוזבת - עבירה לפי סעיף 499(א)(1) + 243 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: " החוק "), קשירת קשר לקבלת דבר במרמה - עבירה לפי סעיף 499(א)(1) + 415 לחוק ומסירת הודעה כוזבת - עבירה לפי סעיף 243 לחוק.

רקע:

בכתב האישום שהוגש נגד הנאשם ו-2 נאשמים נוספים, הואשם הנאשם כי יחד עם הנאשמים האחרים הם קשרו קשר למסור הודעה כוזבת, לפיה בתאונת דרכים שבה היה מעורב הנאשם 1 בלבד עם רכבו בכפר ג'דיידה, שהו שלושתם ברכב וכי כתוצאה מהתאונה נגרמו לשלושתם חבלות. כמו-כן סיכמו ביניהם לגשת לבית החולים בנהריה כדי לקבל תעודות רפואיות ולפנות עם התעודות ואישור המשטרה בדבר תלונתם אודות התאונה לחברת הביטוח לקבלת פיצוי כספי במרמה ושלא כדין.

בתאריך 22/09/99, בין השעות 10:15-11:30, מסרו הנאשמים בפני רס"ר אלי שמואל ביחידת את"ן גליל בעכו הודעה כוזבת אודות מעורבותם בתאונת הדרכים, פגיעתם וקבלת טיפול רפואי בבית החולים בנהריה, זאת בשעה שידעו שההודעות הינן כוזבות.

הנאשם הודה בעובדות כתב האישום ובא-כוחו ביקש מביהמ"ש שלא להרשיעו בדין. ב"כ המאשימה התנגדה.

יצויין כי שני הנאשמים האחרים הודו בעבירות, הורשעו ונגזר דינם (בת"פ (עכו) 2530/03)/

דיון:

ההלכה:

השאלה העיקרית לענייננו היא האם ראוי שאדם שעבר עבירה ייהנה מהפריבילגיה של אי הרשעה בדין (גם אם הוא מודה בעובדות כתב האישום).

בבואי להכריע בסוגיה זו, עליי לדון קודם כל בשיקולי הענישה העומדים בפני בית המשפט . סוגיית שיקולי הענישה נדונה ב-ע"פ 212/79 פלוני נ' מדינת ישראל , פ"ד לד(2)421. כב' השופט ברק (כתוארו אז), קבע בעמ' 434 כי:

"הפעלתו של שיקול הדעת מכוונת תמיד לעניין אינדיבידואלי - ובכך, בין השאר, נבדל השופט מהמחוקק - אך השיקולים אותם רשאי וחייב השופט לשקול הם רבים ומגוונים והם כוללים בחובם הן שיקולים כלליים והן שיקולים שהם אינדיבידואליים לנאשם העומד לדין. מקובל לציין, בין מכלול השיקולים שיש לקחתם בחשבון את שיקולי ההרתעה הכללית וההרתעה האינדיבידואלית, את שיקולי המניעה והתגמול, ואת השיקול השיקומי.... מכאן שהעונש אשר מוטל בסופו של דבר על הנאשם אינו אלא תוצאה "משוקללת" - אם תרצה פשרה - של השיקולים השונים שיש להביאם בחשבון. מלאכת "שקלול" זו אינה מלאכה מדעית, אך היא אף אינה מלאכה שרירותית. היא עניין שבשיקול דעת, הנעשה על הרקע הכללי והאינדיבידואלי, במסגרת המדיניות העונשית הכללית כפי שהיא מתבצעת על-ידי בתי המשפט".

ב-עפ 291/81 פלוני נ' מדינת ישראל , פ"ד לה(4)438, 442-443 נאמר ע"י השופט מ' אלון:

"אכן, מקובל עלינו לבוא חשבון - בעת שיקולנו את מידת העונש וטיבו - את הנסיבות האישיות של העבריין ואת הנסיבות המיוחדות של מעשה העבירה, ולשם כך סוקרים אנו גם את עברו ומבקשים לעמוד על המניעים לעבריינותו. ענישתנו היא ענישה אינדיווידואלית של כל עבריין "באשר הוא שם". עם זאת, המידה והמשקל של הנסיבות המיוחדות של העבריין נמדדים ונשקלים לאור מהותה ואופיה של העבירה, ועל-פי-הרוב, משקלן המקל של הנסיבות המיוחדות של העבריין פוחת והולך, בה במידה שנסיבות ביצוע העבירה ואופיה החמור גוברים והולכים...".

המחוקק העניק לביהמ"ש את הסמכות להטיל צו שירות לתועלת הציבור, ללא הרשעה, בסעיף 71 א(ב) לחוק:

"(ב) מצא בית המשפט שנאשם ביצע עבירה, רשאי הוא לתת צו שירות גם ללא הרשעה, בנוסף למבחן או בלעדיו, ומשעשה כן יהיה דינו של צו השירות, לענין סעיף 9 לפקודת המבחן [נוסח חדש], תשכ"ט-1969, כדין צו מבחן".

הפסיקה התייחסה לסעיף זה ובעיקר לשיקולים לאי הרשעה. כדברי כב' השופטת פרוקצ'יה ב-ע"פ 2669/00 מדינת ישראל נ' פלוני , פ"ד נד(3)685, 689-690:

"מושכלות ראשונים הם כי דרך-כלל, בית-משפט אשר קבע כי נאשם ביצע את העבירה המיוחסת לו ירשיעו בדין. ככלל, משנמצא כי אדם עבר עבירה, מתחייב כי ההליך הפלילי כנגדו ימוצה בדרך של הרשעתו וענישתו, ומציאות זו עומדת ביסוד הליך אכיפת חוק תקין ושוויוני. לכלל זה - כאשר הוא מוחל על נאשמים בגירים - נמצא חריג בדמות ההסדר שבסעיף 71א לחוק העונשין, תשל"ז-1977 ושלפיו רשאי בית-המשפט, גם כאשר מצא שנאשם ביצע עבירה, להימנע מהרשעתו וליתן בעניינו צו שירות לתועלת הציבור, נוסף על מבחן או בלעדיו. משמתבקש בית-המשפט לשקול אימתי יחיל את הכלל המדבר בחובת הרשעה ומתי יחיל את החריג בדבר הימנעות מהרשעה, נדרש איזון שיקולים המעמיד את האינטרס הציבורי אל מול נסיבותיו האינדיווידואליות של הנאשם. ... באשר לנאשמים בגירים, במאזן השיקולים האמור גובר בדרך-כלל השיקול הציבורי, ורק נסיבות מיוחדות, חריגות ויוצאות-דופן ביותר תצדקנה סטייה מחובת מיצוי הדין בדרך הרשעת העבריין, וזאת, לרוב, כאשר עלול להיווצר יחס בלתי סביר בין הנזק הצפוי מהרשעה בדין לבין חומרתה של העבירה והנזק הצפוי לעבריין מההרשעה". (ההדגשה שלי - ר.ש.צ)

לעניין זה ראה גם:

רע"פ 6915/03 עימאד אלדין גומייד נ' מדינת ישראל , תק-על 2003(4)971, עמ' 972.