הטלת אחריות אישית על אורגן בגין נטילת סיכון לא סביר בניהול החברה במטרה להצילה

1.         הנתבעת מס' 1 הינה חברה בע"מ (להלן, "החברה" או "הנתבעת מס' 1"), אשר הוקמה בשנת 1988 על ידי בעלי מניותיה: חטיב עקל (להלן, "הנתבע מס' 2") וטאהא אחמד (להלן, "טאהא"), אשר שימשו אף כמנהליה.

2.         כנגד החברה ניתן כבר פסק דין, ולמעשה, פסק דין זה, עניינו בבקשת התובעים לייחס לנתבע מס' 2 אחריות אישית בגין חובותיה של החברה אשר קרסה, מכוח הפרת חובה חקוקה ורשלנות. כמו כן, בתביעה זו, הועלו טענות בדבר ניצול מסך ההתאגדות של החברה, הברחת נכסים על-ידי הנתבע מס' 2, העדפת נושים וטיעונים נוספים, אשר בגינם מבקשים הנתבעים להרים את מסך ההתאגדות ולתבוע את חובם מאת הנתבע מס' 2.

העובדות הצריכות לעניין וטענות הצדדים

3.         כאמור, הנתבעת מס' 1 הינה חברה בע"מ, אשר עיקר עיסוקה הקמת בנייני דירות ועבודות שיפוץ ובניה. בין הנתבעת מס' 1 ובין התובעים נערך הסכם, לפיו התחייבה הנתבעת מס' 1 לבנות בית מגורים רב-קומות עבור התובע מס' 1, אשר ישמש אף כמרכז קהילתי דתי. מאחר וההסכם לא נעשה בכתב, היו הדעות חלוקות באשר למועד המדויק בו נערך ההסכם. דומה, כי היה זה במועד כלשהו בשנת 1996.

בין הצדדים הוסכם על מחיר של 1,195$ למ"ר בניה, כולל מע"מ, "עד לקבלת המפתח".

4.         בכתב התביעה טענו התובעים, כי הנתבעת מס' 1 לא עמדה בלוח הזמנים שנקבע לביצוע הפרויקט, בעיקר על רקע העסקת מספר פועלים לא מספק. בנוסף, טוענים התובעים, כי לא רק שהנתבעים דרשו מפעם לפעם סכומי כסף נוספים מעבר למחיר המוסכם, אלא שאותם כספים שנמסרו על ידי התובעים לנתבעת מס' 1, לא הגיעו כלל ליעדם (נותני השירותים).

אחד מאותם נותני שירותים שלא קיבל את כספו, על פי הטענה, הוא המהנדס "כרים" אשר ניהל את הפרויקט בתחילתו ובהמשך התפטר, עקב אי תשלום שכרו. לדברי התובעים, התפטרות זו הביאה לביטול היתר הבניה על ידי הועדה לתכנון ובניה (להלן, "הועדה"), אשר הוציאה עקב כך צו להפסקת הבניה. מיותר לציין, שכל אלה תרמו לעיכוב נוסף בבניה. התובעים ממשיכים וטוענים, כי העיכובים הביאו לידי כך, שתורמים שונים, אשר לא ראו כל התקדמות בבניית המרכז הקהילתי, ביטלו את תרומותיהם.

לטענת התובעים, בשל אותם עיכובים, ומאחר ומבחינתם היה זה קריטי כי הבניה תושלם עד לל"ג בעומר אותה שנה (כאמור, בין היתר, בשל תרומות שהיו מתבטלות אילו לא הושלמה הבניה במועד זה), החליטו לבסוף לשנות את ההסכם עם הנתבעים, והצדדים הסכימו, כך לפי התובעים, כי הנתבעת מס' 1 תבנה רק את השלד של הבניין, במקום את הבניין כולו, במחיר של 300$ למ"ר.

ואולם, לטענת התובעים, בשלב מסוים, עוד בטרם הושלם השלד, עזבו הנתבעים את אתר הבניה בתואנה, כי אינם יכולים להמשיך לעבוד, בשל ביטול היתר הבניה על ידי הועדה. כתוצאה מכך, התובעים נאלצו לבצע כמה עבודות חירום על חשבונם, בשל המצב בו השאירו הנתבעים את אתר הבניה.

טענה נוספת שבפי התובעים היא, כי גם הבניה שכבר בוצעה על ידי החברה נעשתה בצורה לקויה, ולכתב התביעה צורפה חוות דעת מומחה, שבחן את המבנה והצביע על אותם ליקויים. מלבד ליקויי הבניה, התובעים אף מזכירים בניה, אשר נעשתה ללא התייעצות בגורמים מקצועיים.

כאמור, כנגד החברה ניתן כבר פסק דין. ואולם, לאור כל האמור לעיל, ביקשו התובעים להרים את מסך ההתאגדות של החברה ולחייב את הנתבע מס' 2 בחיוביה, על רקע ניהולה הרשלני של החברה, הברחת נכסיה על ידו ועל ידי שותפו, וכן בשל העדפת נושים. בנוסף, ביקשו התובעים לייחס לנתבע מס' 2 אחריות אישית בגין ההתנהלות המתוארת לעיל והנזקים שנגרמו בעקבותיה. על פי הטענה, היה הנתבע מס' 2 מעורב באופן אישי ובלעדי בפרויקט, והיה איש הקשר העיקרי, אם לא היחיד, עד כדי כך, שלגרסתם, כלל לא היו מודעים לכך, שהוא היה חלק מחברה. לטענתם של התובעים הם בחרו בו אישית לשמש כקבלן הפרויקט בגלל היכרות קודמת עימו ובגלל שסמכו עליו.

5.         הנתבע מס' 2 טען מצידו, כי אין כל יריבות בינו ובין התובעים, וכי היריבות היא אך בינם ובין החברה, אשר בעניינה ניתן כבר פסק דין.

לגופו של עניין, טוען הנתבע מס' 2, כי במועדים הרלוונטיים לתביעה זו לקה בליבו והיה מושבת זמן רב, ומסיבה זו, לא זו בלבד שלא היה לו כל קשר לפרויקט, אלא שמאז שלקה בליבו הפסיק בפועל את עבודתו בחברה, עקב מצבו הרפואי.

הנתבע מס' 2 הכחיש את כל טענות התובעים בדבר הברחת נכסים, העדפת נושים וכדומה. לדבריו, בשלב מסוים, לאחר שלקחו על עצמם את פרויקט בניית בית הכנסת, נקלעה החברה לקשיים כלכליים. לגרסתו, הוא עשה ככל יכולתו כדי לחלץ את החברה מהקשיים וכל פעולותיו נעשו לטובת החברה. כך, ויתר על שכרו ושילם חובות מכספו שלו, וכל זאת, במטרה להציל את החברה ולאושש אותה.

דיון

6.         בענייננו, בהתאם לסעיף 367 לחוק החברות, התשנ"ט - 1999 (להלן, "חוק החברות" או "החוק"), החקיקה הרלוונטית הינה פקודת החברות [נוסח חדש], התשמ"ג - 1983 (להלן, "פקודת החברות" או "הפקודה") ולא חוק החברות, מאחר והחברה דנן התאגדה לפני ה-1.2.2000, מועד כניסתו לתוקף של חוק החברות. עד לכניסתו לתוקף של החוק, היתה זו הפסיקה שהתוותה את הכללים הנוגעים להרמת מסך ולהטלת אחריות אישית על נושא משרה בתאגיד. עם חקיקת חוק החברות החדש, עוגנו הלכות והסדרים אלה בחקיקה.

7.         כידוע, חברה היא אישיות משפטית נפרדת, הנושאת זכויות וחובות. פעולותיה מבוצעות באמצעות אורגנים, אשר, ככלל, אינם נושאים באחריות אישית לפעולות שבוצעו. כאשר מבצע אורגן פעולה כלשהי או עוולה, רואים פעולה או עוולה זו, כאילו בוצעה על ידי החברה. כאשר מוגשת תביעה, המבקשת להטיל אחריות אישית על האורגן בגין עוולה שביצע עבור החברה, על התובע להוכיח, כי הנתבע הוא שביצע את העוולה, או שהיה לו חלק בה (ראה ע"א 77/57 שרף נ' קליין, פ"ד יב 507). 

8.         חשוב להבחין בין הרמת מסך ההתאגדות ובין ייחוס אחריות אישית לנושא משרה בחברה:

"אחריות אישית הינה תופעה נורמטיבית שונה בתכלית מהרמת מסך ההתאגדות של החברה. אחריות אישית פירושה הטלת חבות על האורגן עצמו, באופן אישי, בשל פעולותיו. ענייננו באחריות אישית בדיני הנזיקין...