הטכניון - מכון טכנולוגי לישראל נ' אבו יונס

החלטה

לפניי התנגדות לביצוע תובענה בסכום קצוב, במסגרתה העלה המבקש טענת התיישנות. כן לפניי תגובת המשיב לטענות המבקש.

1. המשיב הגיש, ביום 7.5.2013, תובענה בסכום קצוב, בלשכת ההוצאה לפועל קריות.

בתביעתו טען, כי ביום 1.12.2003 העמיד למבקש, אשר היה באותה עת סטודנט אצל המשיב, הלוואה בסך 8,000 ₪. המבקש לא פרע תשלום כל שהוא על חשבון ההלוואה שניתנה לו, וסכום החוב, לאחר תוספת הצמדה וריבית על פי ההסכם, עומד על 13,573 ₪.

2. בהתנגדות העלה המבקש טענת התיישנות. לטענתו, עילת התביעה התיישנה ביום 2.12.10, בחלוף שבע שנים ממועד העמדת ההלוואה. בנוסף טען המבקש, כי הוא מכחיש את גובה החוב. ייאמר מייד, כי טענה זו הועלתה באופן כללי, וללא כל פירוט מינימאלי.

3. לטענת המשיב, התביעה לא התיישנה בעת הגשתה, מהטעמים הבאים:

א. מדובר בהלוואת סטודנט, אשר המועד הראשון להחזרתה חל שנה וחצי לאחר שניתנה. בהתאם, ההסכם בין הצדדים ולוח הסילוקין קובעים כי המועד האחרון לתשלום חל בחודש ספטמבר 2006.

לטענת המשיב, מניין תקופת ההתיישנות מתחיל במועד היווצרות עילת התובענה, הוא המועד האחרון לפירעון ההלוואה, כך שתקופת ההתיישנות מסתיימת בספטמבר 2013, והתביעה הוגשה טרם התיישנה.

ב. המועד שבו נולדה עילת התובענה הוא מועד שעשוי להשתנות על פי הנסיבות. במקרה דנן, מועד הפירעון של ההלוואה אינו במועד מוסכם ומוגדר, אלא מדובר בחוב שמועד פירעונו הינו עם דרישת המשיב, כפי שנקבע בסעיף 4 להתחייבות עליה חתם המבקש. לטענת המשיב, כל עוד לא באה דרישת הפירעון, לא נוצרה עילת תביעה. המשיב מציין, כי אמנם עליו לדרוש את הפירעון תוך זמן סביר מיום היווצרות החיוב, והזמן הסביר ייקבע על פי הנסיבות. הזמן הסביר לדרישה, ומכאן – להיווצרות העילה, הינו מועד סיום תשלומי ההלוואה המוסכמים, לכל המוקדם, כלומר בספטמבר 2006.

ג. מירוץ ההתיישנות נפסק עם משלוח מכתב התראה טרם הגשת תובענה זו, שכן בכך נפתח, למעשה, הליך התובענה. מכתב כאמור נשלח בחודש ינואר 2013.

4. כידוע, בשלב הדיון בבקשת הרשות להתגונן, אין בית המשפט נכנס לבירור אמיתות העובדות הנטענות בתצהיר התומך בבקשת הנתבע, אלא עליו לבחון אם יש בטענת הנתבע, בהנחה שתוכח, עילת הגנה מפני התביעה. הוא הדין ביחס לטענת ההתיישנות: אם יש בטענת ההתיישנות הגנה אפשרית, שאינה נשללת מאליה, הרי שיש ליתן בעטייה רשות להתגונן.

כפי שיפורט להלן, לא מצאתי כי יש בטענות המשיב כדי לשלול את טענת ההתיישנות על פניה, מבלי שיתקיים בירור עובדתי, ומבלי שייקבעו ממצאים עובדתיים אודות ההתקשרות בין הצדדים, ואודות המועד בו נולדה עילת התובענה.

5. אמנם, דומה כי צודק המשיב בטענתו, כי מועד היווצרות העילה אינו מועד העמדת ההלוואה, אלא שללא קביעת ממצאים עובדתיים לא ניתן לקבוע, בשלב זה, מה הוא המועד בו נוצרה עילת התובענה, במקרה הנוכחי. כפי שציין המשיב בתגובתו, כל מקרה ונסיבותיו.

מועד היווצרות העילה במקרה הנוכחי נמצא, כפי הנראה, על ציר הזמן אשר תחילתו בהפרת ההסכם, ובאי תשלום ההחזרים החודשיים (כלומר, לכל המוקדם במועד בו לראשונה לא עמד המבקש בחובת התשלום החודשי), וסיומו באותו "זמן סביר" בו היה על המשיב לדרוש את פירעון ההלוואה, כטענתו.

מדובר בקביעה עובדתית, אשר תחרוץ את גורלה של טענת ההתיישנות, ואילו בשלב הדיון בבקשת הרשות להתגונן לא ניתן להגיע לקביעה עובדתית בעניין זה.

יש לציין, כי מעיון בהתחייבות שצורפה לכתב התביעה לא ניתן למצוא עיגון מפורש לטענה, כי מועד תחילת התשלומים הינו 18 חודשים לאחר מתן ההלוואה. האמור בהתחייבות זו גם עומד בניגוד לטענה, כי ההלוואה עתידה הייתה להיפרע ב-18 תשלומים.

בסעיף 2 להתחייבות זו נרשם כך:

"הנני מתחייב להחזיר לטכניון את סכום ההלוואה הנ"ל ב- 12 תשלומים חדשיים רצופים, בכל 10 לחודש, החל מחודש ______ שנת 2005 וכלה בחודש _____ שנת 2006".

כפי שניתן לראות, לא כל הפרטים הנחוצים הושלמו בטופס ההתחייבות. נרשמו השנים שבהן יתחיל ויסתיים פירעון ההלוואה, ונרשם מספר התשלומים החודשיים, אך לא נרשם מועד מדויק של תחילה ושל סיום.

לוח הסילוקין עליו מסתמך המשיב אינו חתום על ידי שני הצדדים, ואינו מהווה נספח של התחייבות זו (מדובר בלוח שהודפס לקראת הגשת התביעה, באפריל 2013). בלוח הסילוקין נרשמו 18 תשלומים חודשיים, ולא 12, כפי שנרשם בהתחייבות, והוא מתחיל בתאריך נקוב 10.4.2005, כאשר מועד זה לא נרשם בהתחייבות, כאמור.