החמרה בעונשו של חייל, אשר הורשע בעבירות שעניינן הוצאת רכוש מרשות הצבא

זהו פסק-דין בערעורה של התביעה הצבאית על קולת העונש שנגזר על סמ"ר אריה דרורי (להלן - המשיב), בגין שתי עברות שבהן הורשע על סמך הודאתו, ואשר עניינן הוצאת רכוש מרשות הצבא, לפי סעיפים 77(א)(1) ו-77(א)(2) לחוק השיפוט הצבאי, התשט"ו-1955.

על המשיב הוטלו חודש מאסר לריצוי בפועל, מעבר לשבעת ימי מעצרו הסגור, שלושה חודשי מאסר על תנאי וכן הורדה לדרגת טוראי.

עובדות המקרה, כפי שהללו תוארו בכתב-האישום ובמסמך הפרטים הנוספים, הן כדלקמן -

במהלך החודשים נובמבר ודצמבר 2006 שירת המשיב, לוחם בהכשרתו, כעובד רס"ר במוצב "זרעית"; באחד הימים של תחילת חודש נובמבר 2006 נטל המשיב אמצעי ראיית לילה מסוג [XXX] מתיקו של חייל אחר ביחידה אל תיקו שלו. מקץ שלושה או ארבעה ימים יצא המשיב לביתו והניח את המכשיר הגנוב מתחת למיטתו. החייל, שממנו נגנב המכשיר, גילה כי המכשיר נעלם יומיים או שלושה לאחר היעלמו. ביום 22 בנובמבר 2006 הציע המשיב לטור' סאלם מעבוק, חייל אשר שירת ביחידתו אף הוא, לרכוש את המכשיר ממנו, וביקש ממנו לברר כמה עולה מכשיר שכזה. למחרת יצר המשיב קשר עם מעבוק על-מנת לשאול אותו אם הוא מעוניין. מעבוק ישב עם חברו, האזרח אדהם זעאתרה, וקישר בינו לבין המשיב טלפונית לשם קידום מטרה זו. בסופו של דבר לא יצאה המכירה אל הפועל.

המכשיר נותר בביתו של המשיב משך כ-40 ימים, וביום 7/12/2006 הוא נתפס על-ידי בלשי מצ"ח בחיפוש שנערך בביתו.

בתקופה הנ"ל אף הוציא המשיב מארון בחדרו של רס"ר הגדוד במוצב שני נגני מוסיקה בשווי 260 ש"ח, שנרכשו כמתנות לחיילים מצטיינים; כן הוציא מהיחידה 61 אצבעות תאורה, שאותן קיבל מחברו ליחידה על-מנת שישתמש בהן למטרות דיג. כל אלו נתפסו על-ידי בלשי מצ"ח בחיפוש שנערך ביום 6/12/2006 בחדר מגוריו של המשיב ביחידה.

יצוין שכתב-האישום המקורי בעניינו של המשיב הוגש לבית-הדין הצבאי במחוז שיפוטי הצפון ביום 27/1/2008, דהיינו למעלה משנה לאחר תפיסת החפצים הגנובים; בתחילה יוחסה למשיב עברה של הוצאת נשק מרשות הצבא, בהקשר לגניבת אמצעי ראיית לילה; נשמעו חלק מראיות התביעה; ביום 26/10/2008 תיקנה התביעה את כתב-האישום ברשות בית-הדין, ובגין המעשה האמור הואשם המשיב, כאמור, בעברה שעניינה הוצאת הרכוש מרשות הצבא. עוד ראוי לציין כי ערכו של המכשיר שנגנב עומד על 12,260 ש"ח, וכי מחוות-דעת ענף תצפית בחט"ל, אשר הוגשה לבית-הדין המחוזי, עלה כי אובדן של מכשיר שכזה גורם לצה"ל ולמשרד הביטחון נזק הן במישור הכספי הן זה הביטחוני והמדיני "ברמות משמעותיות ביותר". צוין עוד בחוות-הדעת כי "רובם המכריע של האמצעים האלו עלולים להיות מכוונים כלפי חיילינו תרתי משמע ומעיבים באופן משמעותי על היתרון האיכותי והשליטה של צה"ל בלילה".

בית-דין קמא הנכבד ציין בגזר-דינו כי הוא ער לכך ש[XXX]. עוד ציין כי "אין המדובר במקרה אחד של שליחת יד ברכוש תוך מעילה באימון", וכי "אין זה אפוא, כשלון יחיד, ובודד".

עוד ציין בית-הדין קמא כי "אלמלא חלוף הזמן, ברי כי היה מקום להחמיר עם הנאשם באופן של הטלת עונש מאסר ממושך ומכביד, בשל הצורך [בהרתעתו] מפני מעשה כה קשה שהשפעתו איננה מסתיימת בדל"ת אמותיו של התיק הנוכחי".

דא עקא, שבית-דין קמא ראה להתחשב ב"חלוף הזמן", ב"[]עינוי הדין שעבר הנאשם שהמתין לבירור עניינו אצל המאשימה משך למעלה משנה בלא הצדקה הנראית לעין". בית-דין קמא ציין כי חלוף הזמן איננו "צובע את המעשה באור מקל", שכן "הנזק מהמעשה נגרם ואין בחלוף הזמן בכדי לרפאו". עוד מצא בית-הדין להתחשב בעובדה שהמעורבים האחרים לא נתנו את הדין על המעשה (אף כי צוין במפורש שחלקו של המשיב חמור באופן ניכר מחלקם שלהם).

סוף דבר, הגיע בית-הדין קמא לתוצאה העונשית שאליה הגיע כמפורט לעיל.

התביעה הצבאית לא השלימה עם קולת העונש וביקשה, כאמור, להחמיר באורח משמעותי בעונש המאסר לריצוי בפועל המוטל על המשיב.

בערעורה טענה התביעה כי בית-דין קמא לא נתן את המשקל הראוי למכלול נסיבות החומרה האופפות את האירוע; התביעה הדגישה את הנזקים הכספיים, הביטחוניים והמדיניים הנובעים מאובדן המכשיר; התביעה ציינה את העובדה שהמשיב נטל את המכשיר ואף בא במגע עם אזרח במטרה למוכרו ולהוציאו בדרך זו מרשותו ומשליטתו. התביעה ציינה את המציאות הביטחונית הבעייתית השוררת בארץ בימים אלה, על הסיכון הנשקף מנפילת נשק או אמצעי ראיית לילה מתוחכם לידי האויב, בתקופה שכזו. התביעה הוסיפה וציינה כי ראוי לשקול שיקולי חומרה נוספים - העובדה שהמשיב נטל את האמצעי ממוצב, מעל בכך באמון מפקדיו תוך ניצול תפקידו ונגישותו הקלה לנשק ולרכוש יקר-ערך, את העובדה שהציוד הוסתר ונמצא לבסוף בחיפוש, ולא ביוזמתו של המשיב, ואת העובדה שעבור המשיב אין זו בגדר מעידה חד-פעמית.

התביעה ציינה כי הנזק הנלווה למעשיו של המשיב אינו מתקהה עם חלוף הזמן; סעיף האישום הומר, לדברי התביעה, מתוך התחשבות בעינוי-הדין, ואין מקום להתחשבות נוספת בדמות הטלת מאסר לתקופה כה קצרה.

בפתח הדיון לפנינו הודיעונו הצדדים כי הגיעו לכלל הסכמה ביחס לתוצאה המוצעת לנו בערעור זה. הוצע לנו לקבל את הערעור כך שבנוסף לכלל העונשים שהוטלו על המשיב בערכאה קמא, יוטל עליו חודש ומחצה של מאסר לריצוי בפועל בדרך של עבודה צבאית.

הבהרנו למערער כי בית-הדין אינו כבול בהסכמת הצדדים, וכי הוא רשאי לחרוג ממנה אם ימצא זאת לנכון.

התביעה הציגה את נימוקיה בהיקשרות בהסדר הטיעון. התובעת המלומדת ציינה כי התביעה בערכאה הראשונה הגבילה עתירתה ועתרה להטלת מאסר לריצוי בפועל בן שלושה חודשים בלבד. מעבר לכך ציינה התובעת המלומדת כי בית-הדין קמא לאחר ששקל את מכלול השיקולים, מצא להטיל על המשיב מאסר בן שלושים ימים. התביעה איננה מקילה ראש בנסיבות החומרה בתיק, אך סברה שלשיהוי בהגשת כתב האישום משקל ממשי וכך גם לנסיבותיו האישיות של המשיב. התובעת הדגישה שהשיהוי בהגשת האישום נבע מהצורך להמתנה לקבלת חוות דעת מומחה ביחס לנזקים הנלווים ליציאת אמצעי שכזה מרשות הצבא ומהצורך לגבש מדיניות טיפול בהתחשב באותה חוות דעת.

הסנגור המלומד, עו"ד פרי, עתר אף הוא לכבד את ההסכמה והדגיש כי המשיב לא ידע ולא יכול היה לדעת את היקפי הסכנה הניבטת מיציאת אמר"ל שכזה משליטתו של צה"ל ולהתגלגלותו לידיים עוינות או פליליות. הסנגור ציין כי השיהוי מקהה את האינטרס הציבורי במידה רבה ואף גורם לעינוי דין קשה למשיב, אשר בינתיים עשה צעדים ממשיים בחייו האזרחיים, השיג מקום עבודה מסודר, התקדם והתמיד בו, והוא אף צפוי בקרוב להקים בית בישראל. הסנגור ציין כי כל עונש המסלק את המשיב מביתו פוגע בהשתלבותו, במטה לחמו ובבת זוגו.