החמרה במדיניות הענישה בעבירות מירמה כלפי קשישים

ערעור על פסק  דינו של בימ"ש השלום בחדרה בת.פ 1428/06,( כב' השופט א. קפלן), מיום 25.10.07(להלן - "תיק חדרה")

1.         כתבי האישום וניהול ההליכים

בכתב האישום שהונח בפני בימ"ש קמא (תיק " חדרה")  הואשם המערער, ביחד עם אחר, בהתפרצות לבית מגורים בגבעת עדה, בכוונה לבצע גניבה.  המערער ושותפו פתחו את דלת הכניסה ע"י שבירת המנעול, וגנבו מתוך הדירה תכשיטי זהב שונים. המערער הודה בעובדות אישום זה וביקש לצרף את ת.פ. 2288/06 של בימ"ש השלום בתל אביב.

על פי  כתב האישום המקורי בת.פ   2288/06 יוחסו למערער 19 אישומים. בהמשך ולאחר שהחלה שמיעת ההוכחות נמחקו שישה אישומים . מסכת העבירות בה הודה המערער התרחשה לאורך תקופה של חודשיים ,מתחילת דצמבר 2005. במהלך תקופה זו ביצע המערער, ביחד עם אחרים,  13  עבירות התפרצות וגניבה בבתי קשישים באיזור צפון תל אביב  ו- 10 עבירות של הונאה ונסיון להונאה בכרטיסי חיוב,שהושגו במהלך ההתפרצויות  ושמוש בהם על מנת לקבל דבר במרמה, באמצעותם. שיטת הפעולה התבטאה  בכניסה לבית הקורבן, בתואנת שווא ותוך התייצגותו של המערער בפני הדייר, בכזב, כטכנאי מיזוג אוויר. בעת שהוסחה דעתו של הקורבן, השותף האחר גנב תיקים וארנקים, שהכילו כסף מזומן, מסמכים, שיקים וב-10 מן המקרים אף כרטיסי אשראי.

באופן המתואר לעיל גנב המערער, ביחד עם אחרים, כרטיסי אשראי.

בהמשך, התקשר המערער, או מי מטעמו, לדייר ממנו נגנב כרטיס האשראי, התחזה בפניו כנציג מחלקת הבטחון של חברת האשראי וביקש לקבל  את המספר הסודי של הכרטיס, בתואנה,  שבכרטיס בוצעו פעולות חריגות, המצריכות ברור. באמצעות הכרטיס שנגנב והקוד הסודי ,שנתקבל כאמור לעיל, נמשכו מחשבונותיהם של הקורבנות סכומי כסף נכבדים, שנעו בין 4000 ש"ח ל-8500 ש"ח .

קורבנותיו של הנאשם ומרעיו היו כולם קשישים, שהצעיר בהם יליד 1932 והמבוגר שבהם יליד 1920.

בגין עבירות אלה ועבירת ההתפרצות והגניבה מתיק חדרה  נגזרו על המערער העונשים הבאים:

א.         חמש שנות מאסר בפועל, בניכוי ימי מעצרו.

ב.         מאסר על תנאי בן 18 חודשים,   למשך שלוש שנים מיום שחרורו  לבל יעבור כל עבירת רכוש שעונשה שנתיים למעלה.

ג.          פיצוי בסך 1,000 ש"ח לכל אחד מקורבנות העבירות בהן הורשע, ובסה"כ 14,000 ש"ח.

הערעור שבפנינו נסב על חומרת העונש.

2.         טיעוני  המערער:

המערער טוען, כי שגה ביהמ"ש קמא בהעדיפו את שיקול ההרתעה על פני השיקול השיקומי ובהתעלמו, לחלוטין, מהמלצות שירות המבחן. לדבריו, העונש שנגזר על המערער סוטה במידה  ניכרת, לחומרה, מרמת הענישה המקובלת, במקרים דומים.

לדעת המערער, נתפס ביהמ"ש קמא לשתי טעויות. ראשית, בכך שייחס משקל רב לעובדה שמערער לא הודה בהזדמנות הראשונה אלא לאחר שמיעת חלק ניכר מעדי התביעה  בעוד שבפועל - נשמעו רק  מחציתם, חלקם שוטרים.

לטעמו לא היה מקום לבוא עימו חשבון בשל עצם ניהול הליכים, שכן המניעה להודייה, בשלב מוקדם יותר,היתה מחמתה של התביעה שלא הסכימה להסדר טיעון ועמדה על השארתם של האישומים אף במקרים בהם היה קושי ראייתי, משמעותי. מחיקתם של ששה  אישומים, מוכיחה, בדיעבד, שעמדתו של המערער היתה עניינית.

שנית, כך נטען, שגה ביהמ"ש קמא בקביעתו כי המערער ושותפיו בחרו במתכוון  קורבנות קשישים. לדבריו, עובדות כתב האישום המתוקן אינן מלמדות על בחירת קורבנות שהם קשישים, דווקא.

לטענתו, הדירות באזור צפון ת"א נבחרו באופן אקראי ומטבע הדברים, מי שנמצא בבית בשעות הבקר היו קשישים. גישתו המחמירה של ביהמ"ש קמא הניחה, בטעות, פעולה מכוונת נגד קשישים, ולא כך היה בענייננו.