החלטה שעניינה בקשה למתן טיפול רפואי לקטין – חיסון נגד טטנוס, עקב התנגדות הורי הקטין למתן הטיפול

 בעניין הקטין:---------- ת.ז. ---------, יליד 5.2018.-

לפניי בקשה  דחופה להורות על ביצוע פעולה רפואית לקטין בהתאם להוראות סעיף 68(ב) לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, התשכ"ב-1962, וזאת לצורך מתן חיסון סביל נגד חיידק  הטטנוס.

1. המשיבים הינם בני זוג ולהם בן משותף. ביום ----- חגגו המשיבים את נישואיהם, ולמרבה הצער, בבוקר שלאחר מסיבת הנישואין, סביבות השעה 12:00, נגרמה לקטין בכף רגלו השמאלית כוויה בדרגה 2. מיד לאחר המקרה טופל הקטין על ידי חובש שהיה במקום, באמצעות שטיפת כף הרגל במים זורמים, קירור ומריחת משחת אלוורה. לאחר מכן, סביבות השעה 13:30, הביאו המשיבים את הקטין למרפאתו של ד"ר א' אשר לו היכרות מוקדמת עמם. במרפאה טופל הקטין באמצעות משחת פולידין וסילברול וכן בוצעה חבישה. ביום א' 30.6.19, סביבות 09:00, חזרו המשיבים למרפאתו של ד"ר א' ובהמלצתו, פנו להמשך טיפול בקופת חולים.

2. המשיבים פנו לסניף קופת חולים ----- ב------, שם נבדק הקטין על ידי אחות המרפאה שהמליצה על בדיקתו של הקטין גם על ידי רופא הילדים במקום. רופא הילדים, ד"ר ש', בדק את הקטין והמליץ להורים לפנות לאחות משרד הבריאות לצורך בחינת האפשרות למתן חיסון נגד מחלה הטטנוס עקב הפגיעה. מאחר ולא ניתנה הסכמת ההורים למתן חיסון, דיווח ד"ר ש' על המקרה ללשכת הבריאות המחוזית, לרופאה הנפה ד"ר ו'. ד"ר ו' יצרה קשר עם ההורים ושוחחה עמם, ולאחר ששמענו את עמדתה והתייעצו עם ד"ר א', החליטו ההורים לסרב למתן חיסון לקטין.

3. לטענת המבקש, קיים הכרח במתן חיסון, נוכח חשש כי פצע הכוויה ממנו סובל הקטין עלול להזדהם בחיידק הטטנוס. נבגי החיידק מצויים בסביבה, בכל מקום, עלולים להיכנס לגוף דרך פצעים מזוהמים או נזק לרקמות כולל כוויה. החשש הוא כי חיידק הטטנוס יפעיל רעלן אשר גורם למחלה קשה, המתבטאת בכיווץ קשה וכואב של השרירים עד כדי סכנת מוות עקב שיתוק שרירי הנשימה. קיים סיכוי לתמותה של 18% במקרה של מחלה כאשר החולה מקבל טיפול בבית חולים ובהעדר טיפול מתאים, קיים סיכון לתמותה המגיע עד כדי 100%.

4. לבקשה צורף מכתב ד"ר ו' מיום 3.7.19. מהמכתב עולה כי הקטין אינו מחוסן כלל. הרופא המטפל המליץ על מתן חיסון סביל נגד טטנוס בהקדם האפשרי. פצע הכוויה ממנו סובל הקטין עלול להזדהם בחיידק הטטנוס. לא קיימות חלופות טיפוליות אחרות ויש לתת את החיסון הסביל בהקדם האפשרי שכן יעילותו פוחתת ככל שחולף הזמן מאז הפציעה. ממכתב ד"ר ו' מיום 4.7.19 עולה כי מתן החיסון הסביל הינו רלבנטי עד סוף תקופת הדגירה המרבית של המחלה, כלומר עד 21 יום מהחשיפה. עוד עולה כי לא ניתן לכמת את רמת הסיכון שהקטין מצוי בה, אך הוא קיים וכן כי לא קיים סיכון משמעותי מקבלת חיסון נגד חיידק הטטנוס.

5. לנוכח דחיפות העניין קבעתי בפניי דיון שהתקיים היום, ובו שמעתי את טענות הצדדים בהרחבה כולל ד"ר ו', ד"ר א', ב"כ המבקש ואת המשיבים ובאות כוחם. עוד הונחה בפניי חוות דעתו של ד"ר א' מיום 8.7.19. ד"ר א' הינו רופא מומחה בתחום הכירורגיה וגסטרואנטרולוגיה.

6. ד"ר ו' חזרה על עמדתה ממנה עולה כי למרות חלוף הזמן מאז האירוע, יש מקום לחסן את הקטין בחיסון סביל, וזאת לאור העובדה כי זמן הדגירה המרבי עד 21 יום. ביחס להבדל בין חיסון סביל לפעיל, הסבירה המומחית כי חיסון סביל מכיל נוגדנים מוכנים אשר מגנים על הגוף מידית כנגד המחלה (עמ' 3, ש' 21). ד"ר ו' הסבירה כי עמדתה אינה קשורה במתן חיסוני שגרה והיא מכבדת את החלטת ההורים שאינם מעוניינים במתן חיסון . יחד עם זאת, לנוכח פציעתו של הקטין סבורה ד"ר ו' שאין מקום להמתין 10 ימים נוספים על מנת לראות האם חלילה יחלה הקטין במחלה הנגרמת מחיידק הטטנוס. ד"ר ו' נשאלה והשיבה כי הסיכונים המופיעים על גבי החיסון הינם בסבירות נמוכה ביותר ולא מוכר מקרה בישראל של אדם שקיבל חיסון ונדבק באחת מתופעות הלוואי שתוארו על ידי המשיבים (עמ' 10, ש' 16).

7. ד"ר א' מציין כי היות שהאירוע היה בשטח קיבוץ ------, ועל אדמה חקלאית: "אין צל של ספק שהאדמה בשטח חקלאי מזוהמת בנבגים של טטנוס".  למרות זאת, סבור ד"ר א' כי אין כל צורך במתן חיסון נגד חיידק הטטנוס, זאת לאור העובדה כי הכוויה נגרמה במדורה שעה שהנבגים שהיו מצויים במקום היו שרופים, ולפיכך הסיכוי להיפגע מאותם נבגים היה אפס, כך לדבריו. ד"ר א' סבור כי הטיפול שניתן בשטח על ידי החובש ובהמשך על ידי אחות קופת חולים היו הטיפול הנכון, ובמשך 9 הימים שחלפו מאז האירוע, לא נמצאו אצל הקטין סימנים של פגיעות הרעלן.  ד"ר א' נשאל על עמדתו ביחס למקרה שבו היה הקטין נפצע חלילה, מדריכה על מסמר. תחילה השיב כי גם במקרה זה לא היה מקום למתן חיסון נגד טטנוס ולאחר מכן, שינה עמדתו והשיב כי היה נותן חיסון (עמ' 6, ש' 30). ד"ר א' נשאל לגבי ההבדל בין פציעה בעת כוויה לבין פציעה בעת דריכה על מסמר או חיתוך מזכוכית ולדבריו כאשר מדובר בפצע מדמם אין מקום למתן חיסון שכן הדם מוציא את הנבגים אל מחוץ לגוף.

8. המשיבים, הוריו של הקטין, תיארו את המקרה החל מתחילתו, ולדברי האב, ההחלטה שלא להיעתר לדרישה למתן חיסון, קשורה לאופי הפצע והקרקע שהייתה במקום וכן ההנחיות שקיבלו מד"ר א'.