החלטה ופסק-דין בתיק א 38051/05

            א.         ביום 29.7.02 לפנה"צ החנה התובע את מכוניתו מספר רשוי 36-750-08המבוטחת ע"י הנתבעת 3 ברח' צייטלין בתל-אביב, בצידו הימני של הכביש, במקביל וסמוך למדרכה, במקום מותר לחניה, נעל אותה והלך לעיסוקיו.

            ב.          בשעות הצהריים, בסמוך לשעה 13:30 חזר אל מכוניתו, התקרב אליה על מנת להכנס ולנסוע לדרכו, אך עוד בטרם פתח את דלת המכונית נפגע ע"י מכונית מספר רשוי 64-101-06הנהוגה ע"י הנתבע 1 והמבוטחת ע"י הנתבעת 2.

            ג.          מאחר והצדדים היו חלוקים בשאלה האם התובע ייחשב כמשתמש ברכבו ועל כן זכאותו לפצוי ממבטחת רכבו, הנתבעת 3, או שמא יחשב כהולך רגל שנפגע מרכב הנתבע 1 ועל כן זכאותו לפצוי מהנתבעת 2, פוצל הדיון ותחילה נידונה שאלת החבות.

            ד.          למעט התובע לא העיד אף עד נוסף, לרבות לא הנתבע 1.

2.         השימוש ברכבו של התובע

            א.         כאמור בספרו של כב' השופט ריבלין, תאונות הדרכים, סדר דין וחישוב הפיצויים, מהדורה חדשה מעודכנת - 1999:

                         "על מנת שתקום תחולה לחוק הפיצויים חייב "השימוש" של כניסה לרכב וחייב 'השימוש' של ירידה ממנו שיהיו 'למטרות תחבורה'. הדרישה כי כל אחת מדרכי השימוש תיושם 'למטרות תחבורה' היא פועל יוצא מן ההגדרה הקובעת כי תאונת דרכים היא מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב השימוש ברכב מנוע למטרות תחבורה.

                        הדרישה כי יתקיים 'שימוש ברכב מנועי' כהגדרתו בפסיקה השלישית של הסעיף הראשון בחוק והדרישה כי השימוש ייעשה 'למטרות תחבורה'  הן שתי דרישות נפרדות ומצטברות. פעולה שבאה בגדרו של 'השימוש ברכב מנועי' - ככלל, אך אינה מיושמת - במקרה המיוחד - למטרות תחבורה - מוצאת מגדרו של התיק (אם אינה נופלת בגדר אחת החזקות החלוטות המרבות). השאלה אם השימוש בו לצורך 'מטרת תחבורה' נמדדת תכופות במדד סובייקטיבי הנקבע עפ"י כוונתו של המשתמש. התלות הזו במודד הסובייקטיבי יוצרת קושי ראייתי ומחייבת את בתי המשפט להתמודד עם הצורך בבירור אמיתות הגרסה המועלית ע"י המשתמש ברכב או ע"י הנפגע, אלא שקושי זה אינו מיוחד להוראת חוק זה ובתי המשפט נתקלים בו גם בעת שהם באים ליישב הסדרים חוקיים אחרים"(עמ' 8 - 167).

            ב.          ייחודו של חוק הפלת"ד באחריות המוחלטת שקבע בנסיון להמנע מדיונים בשאלת האחריות והחבות. התלות במדד סובייקטיבי וקושי ראייתי לרדת לכוונת המשתמש ברכב או הנפגע גוררת דיונים שהחוק בא למנוע ומכאן הצורך להתלות במדדים אובייקטיביים ככל שניתן ולצמצם הפעולות שייחשבו כ"שימוש ברכב מנועי" לפעולות שניתן להגדיר ולגדר.

            ג.          "כאמור, עשוי ביהמ"ש להסתייע, לבד מבירור כוונותיו של המשתמש בעת השימוש ברכב, גם בראיות הבאות לפניו באשר לסמיכות הזמנים בין הירידה מן הרכב או הכניסה אליו לבין שמוש אחר שנעשה ברכב למטרות תחבורה ובעיקר - נסיעה, כמו גם סמיכות פיזית לרכב עצמו...

                        על גבולות הכניסה והיציאה עומד  ביהמ"ש העליון גם בפרשת שולמן (ע"א 358/83 פד"י מב' (2) 844, 859):

                        "... שימוש הלוואי של הכניסה למכונית מתחיל עם פעולות הכניסה. הליכה אל המכונית אינה בגדר 'שימוש' לוואי בה (ראה אנגלרד בספרו הנ"ל בעמ' 21; ע.א. 517/79 [בן טובים נ. מוסך נוע ושירותי מכוניות בע"מ ואח' פד"י לד (4) 421] בעמ' 425).

                        שימוש הלוואי של היציאה מהמכונית מסתיים עם גמר היציאה. הליכה מהמכונית אינה בגדר שימוש לוואי בה (אנגלרד שם; ראה ע.א. 517/79 הנ"ל בעמ' 526)".

            ד.          בענייננו, אין מחלוקת כי כוונת התובע היתה להכנס לרכבו ולהתחיל בנסיעה, משמע, אם ייקבע כי התובע החל בכניסה לרכבו כי אז אין ספק שדינו כמשתמש ברכבו. המחלוקת היא, איפוא, האם החל התובע בכניסה לרכבו.

            ה.         בתצהיר עדותו הראשית הצהיר התובע "התקרבתי אל המכונית ונעמדתי לידה, על מנת לפתוח את הדלת ולהכנס אליה, אך טרם התחלתי במלאכת הפתיחה, המפתח של המכונית עוד טרם היה בידי ועדיין היה בכיס" (סעיף 4 לת/1).

            ו.          בעדותו בביהמ"ש הבהיר: "כשכתבתי בתצהירי שהתחלתי בתנועה לקראת פתיחת הדלת, התכונתי הכנסתי היד לכיס כדי להוציא המפתחות ולתקוע בדלת ולנסוע.

                        היד בכיס, המפתחות ביד, קבלתי מכה, המפתחות התעופפו. בתצהיר אמרתי שהמפתח עוד לא היה ביד הוא היה ביד בתוך הכיס אבל היד היתה עדיין בדרך החוצה.