החלטה בתיק ת.א. 67408/04

1.      לפניי בקשה לדחייה ו/או למחיקה של תביעה על הסף, ולחלופין, למחיקת סעיפים מכתב התביעה.

2.      עסקינן בתביעות להשבת תשלומים עבור קרן חניה ("כופר חניה"), ששולמו על-ידי המשיבים למבקשת 1.

3.      המשיב 2 הינו הבעלים והמנהל של המשיבה 1, הבונה פרוייקט הממוקם בתוך מרחב התכנון של המבקשת 1.

4.      המשיבים 3 ו-4 הינם בעלי נכסים הממוקמים בתוך מרחב התכנון של המבקשת 1.

5.      במהלך השנים 2001-2003 אושרו בקשות המשיבים למתן היתר בניה. כתנאי לקבלת היתר הבניה, נדרשו המשיבים, בין היתר, לשלם לקרן חניה, על-פי דרישות תשלום שהנפיקה המבקשת 1. זאת, בהתאם לסעיף 10 לתוכנית בנין עיר ח' - תוכנית חניה לתל-אביב-יפו (להלן: "תב"ע ח'"), שאושרה ביום 25.9.2000 על-ידי משרד הפנים, הועדה המחוזית, ונכנסה לתוקף ביום 16.4.2001.

6.      המשיבים שילמו את הסכומים הנקובים בשוברי התשלום ופנו למבקשת 1 על-מנת לקבל הבהרות באשר לסתירות המהותיות הקיימות, לטענתם, בין האמור בתקנות התכנון והבניה (התקנת מקומות חניה), תשמ"ג-1983 (להלן: "תקנות החניה") לבין תב"ע ח', אולם לא נענו.

7.   המשיבים עותרים בתביעותיהם לקבוע, בין היתר, כי אגרת קרן החניה אינה "דרישת תשלום" על-פי כל דין, כי יש לבטל את החיוב על-פי דיני עשיית עושר ולא במשפט, וכי המבקשת 1 התרשלה ו/או פעלה שלא כדין ו/או הפרה חובה חקוקה בכך שלא עמדה בתנאים המקדמיים לקביעת תב"ע. כמו כן, עותרים המבקשים להורות למבקשת 1 על השבת סכומי הכסף ששילמו.

טענות הצדדים

8.   לטענת המבקשות, חיוב המשיבים לשלם לקרן חניה בגין מקומות חניה חסרים בנכסים נשוא התביעות, מהווה חלק מתנאי היתר הבניה ומצוי במסגרת שיקול דעתה של הועדה המקומית בבואה ליתן היתר בניה. לכן, הסמכות העניינית לדון בטענות נגד החיוב נתונה לועדת הערר שליד הועדה המחוזית לתכנון ולבניה, על-פי המועדים הקבועים בחוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965.

משלא הוגש ערר כאמור, הפכה ההחלטה לחלוטה ולא ניתן לתקוף אותה במעטה של תביעת השבה. מה גם, ששאלת ההשבה היא למעשה צדה האחר של שאלת חוקיות החיוב.

9.   המבקשות טוענות למניעות, היות והמשיבים אינם כופרים בהתחייבותם שלא לטעון כנגד חיובם בתשלום לקרן חניה, כפי שניתנה במסגרת כתבי ההתחייבות עליהם חתמו קודם להוצאת היתר הבניה וגם לאחריו, ובמסגרתם ביקשו לאפשר את תשלום קרן החניה בעבור מקומות החניה החסרים והצהירו על ויתור מלא על כל טענה או תביעה בנוגע לתשלום לקרן חניה.

10. עוד טוענות המבקשות, כי בירור טענותיהם של המשיבים כנגד תוקפה, חוקיותה ודרכי אישורה של תב"ע ח' מצוי בסמכותו העניינית הייחודית של בית המשפט לעניינים מנהליים לפי סעיף 5(1) לחוק בתי המשפט לעניינים מנהליים, תש"ס-2000 (להלן: "החוק") וסעיף 10 לתוספת ה-1 שבו. 

11. המשיבים טוענים לבטלות החלטתה של המבקשת 2 לענין יישום הדרישה לחניה, מחמת רשלנות ופגם בשיקול הדעת, שכן זו לא הביאה בחשבון את כל האפשרויות העומדות בפניה בעת שקילת נושא פתרון החניה, לרבות מתן פטור מלא מהתקנת מקומות חניה בנכס, כאמור בסעיף 4(1) לתקנות החניה.

12. טוענים המשיבים, כי לאור העלאת טענת הרשלנות, אין לחסום את דרכם לערכאות המשפט בשל אי מיצוי כביכול של הליכי השגה וערר. לחלופין, לא היה מקום להגשת ערר על ההחלטה ליתן היתר בניה, באשר לא מדובר בהחלטה שעניינה תנאי מתנאי ההיתר או אי קבלת היתר, אלא החלטה על דרך יישום תנאי ההיתר לאחר הוצאתו.

13.       לטענת המשיבים, אין בכתבי ההתחייבות כדי למנוע את בירור התביעה, שכן נחתמו על-ידם לפי דרישת המבקשות ולאחר קבלת הדרישה לכופר חניה, וכי הללו נכפו עליהם, בהיותם משוכנעים, כי נועדו, מחד, לאפשר את תחילת הבניה, ומאידך, להבטיח את המבקשות אם יתברר, כי דרישת כופר החניה הינה לגיטימית. לחלופין ובנוסף, טוענים המשיבים לאי חוקתיות דרישת כופר החניה ולבטלות כתבי ההתחייבות, שכן בסמוך למועד הדרישה והחתימה על כתבי ההתחייבות, לא הוצגו להם תוכניות לבניית חניונים.

14. לבסוף טוענים המשיבים, כי בית המשפט מוסמך לדון בתוקפה של תב"ע ח' מכוח הלכת העיקר והטפל, באשר הסעד העיקרי הינו השבת כספים ששולמו, בעוד שהסעד הנוגע לתב"ע ח' הינו הסעד הטפל. לחלופין, מוסמך לדון בתביעה מכוח סמכותו הנגררת לפי סעיף 76 לחוק בתי המשפט, ולחלופי חלופין, מכוח סמכותו של כל בית משפט להורות על ביטול חוק ו/או תקנה.

דיון

15. מן המפורסמות הוא, כי המבחן הנקוט בכל הנוגע לשאלת הסמכות העניינית הינו מבחן הסעד,   ולפיו נקבעת הסמכות על-פי הסעד שעותר לו התובע בכתב התביעה (ע"א 510/82 רינה חסן ואח' נ' יפה פלדמן, פ"ד לז(3) 1, 12). זאת, להבדיל מן הסעד המוענק בסוף ההליך (ע"א 8130/01 מוחמד מחאג'נה נ' מוחמד  אגבאריה ו-2 אח', תק-על 2003(2), 1478, עמ' 1480; ע"א 4796/95 איברהים חסין אלעוברה נ' איברהים עלי אלעוברה, פ"ד נא(2) 669, 679; ע"א 472/83 ניצה אריאלי נ' זלמן אריאלי, פ"ד מא(3) 200, 208; ע"א 27/77 יהודה טובי ואח' נ' שמעון רפאלי, פ"ד לא(3) 561, 570).

16. ההלכה בהליך האזרחי היא שהסמכות נקבעת לפי תביעת התובע ולא על-פי מהותו של הסכסוך. לעומת זאת, בהליך המנהלי הכלל הקובע הוא מבחן העניין ולא מבחן הסעד או מבחן העילה.