החלטה בתיק ת.א. 329-08

1.         בפני בקשת התובע להבהרת פסק-הדין שניתן בתיק זה ביום 15.3.11 (להלן: "פסק-הדין").

פסק-הדין נשוא הבקשה ניתן על דרך הפשרה, מכוח הסכמת הצדדים, ובהתאם לסעיף 4(ג) לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, ה'תשל"ה- 1975 (להלן: "חוק הפלת"ד").

בסופו של יום נקבע בפסק-הדין, כי על הנתבעות לפצות ולשפות את התובע כדי סך של 829,340 ש"ח, מעבר למל"ל, כאשר לסך זה יש להוסיף שכ"ט ומע"מ כחוק.

בעקבות מחלוקות שהתעוררו בין הצדדים אשר לחלקו האופרטיבי של פסק-הדין, הוגשה בקשת התובע להבהרת פסק-הדין, הן בנוגע לשיעור שכ"ט עו"ד שיש לשלם בעקבות פסק-הדין והן בנוגע למועד בו יחלו הסכומים שנפסקו לשאת הפרשי הצמדה וריבית.

לטענת התובע בבקשתו, על הנתבעות לשלם שכ"ט עו"ד בשיעור 13%+מע"מ מהסך שנפסק היות ומדובר בסכום שנפסק לטובת התובע במסגרת פסק-דין ולא בפשרה, זאת לאחר שהנתבעות סירבו להצעת פשרה שהוצעה, התקיים הליך הוכחות, לרבות חקירת עדים בביהמ"ש, וכן הוגשו סיכומים וסיכומי תשובה. הנתבעות ערערו לביהמ"ש העליון על אותו פסק-דין שעודנו תלוי ועומד, כך גם מפנה התובע להיקף העבודה שנדרשה בתיק זה ולהסכם שכר הטרחה שנחתם בין התובע לבין ב"כ, לפיו על התובע לשלם לב"כ (ואף כבר שילם, כנטען) שכ"ט בשיעור 13%+מע"מ.

עוד נטען, כי היות ולא נקבע בפסק-הדין דבר בנוגע לדחיית תחילת מועד החיוב בריבית והצמדה, הרי שהסכום שנפסק נושא ריבית והצמדה כחוק מיום מתן פסק-הדין ועד התשלום בפועל, ובכל אופן, ככל שהנתבעות מבקשות להסתמך על הוראות חוק ההוצאה לפועל, ה'תשכ"ז- 1967, הרי שאין לכך נפקות היות והנתבעות לא שילמו לתובע כל סכום שהוא במסגרת 30 הימים להם הן טוענות.

הנתבעות בתגובתן מפנות למכתב ששלחו לב"כ התובע ביום 24.6.11 (נספח 2 לבקשה), בו נטען, כי היות ומדובר בפסק-דין על דרך הפשרה, "יש להוסיף שכ"ט בשיעור 11%+ מע"מ", וכן כי יש לשלם את הסכום הפסוק תוך 30 יום מעת מתן פסק-הדין וכי בתקופה זו אין הסכום נושא ריבית והצמדה.

הוסיפו וטענו הנתבעות בתגובתן, כי בהתאם לתיקון תקנות סדר הדין האזרחי, ה'תשמ"ד-1984 ("תקנות סד"א"), אין להוסיף מע"מ על שכר הטרחה שנפסק, זאת בהתאם לתקנה 512(ג) לתקנות סד"א.

בתשובת התובע לתגובת הנתבעות הוסיף וטען, כי אין ממש בטענות הנתבעות בכל הנוגע להוספת המע"מ לשכ"ט שנפסק, אין מקום לטענה מעין זו במסגרת בקשת הבהרה כי אם רק במסגרת ערעור על פסק-הדין, ערעור שכזה הוגש על-ידי הנתבעות לביהמ"ש העליון ובמסגרתו לא מצאו לנכון להעלות את סוגיית המע"מ, ומשכך הן מושתקות כעת, התובע מבקש להפנות לסעיף 5 לכללי לשכת עורכי הדין (תעריף מקסימלי לשכר טרחה בטיפול בתביעות לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים), ה'תשל"ז-1977 (להלן: "כללי לשכת עו"ד"), נטען כי תקנה 512(ג) לתקנות סד"א כלל אינה רלבנטית בענייננו, הנתבעות עצמן ציינו במכתבן אליו הפנו כי "יש להוסיף שכ"ט עו"ד ומע"מ כחוק".

2.         לפתחנו עומדות, אם-כן, שלוש סוגיות הטעונות הבהרה לבקשת הצדדים.

להלן, אדון בכל אחת מהן כסדרן:-

א. שיעור שכ"ט עו"ד מהסכום שנפסק:

פסק-הדין כאן ניתן, כאמור, על דרך הפשרה, בהתאם לסעיף 4(ג) לחוק הפלת"ד, כאשר המחלוקת בין הצדדים לעניין זה מתמצה, למעשה, בסיווגו של פסק-הדין כ"פסק-דין" או כ"פשרה" לצורך קביעת שיעורו של שכר הטרחה, זאת לאור לשונם של כללים 2-3 לכללי לשכת עו"ד, הקובעים לאמור:

"2. שכר טרחה בעד הטיפול בתביעה לפי החוק שהוגשה לבית המשפט, לא יעלה על 13%
       מהסכום שנפסק.

3. על אף האמור בסעיף 2, שכר טרחה בעד טיפול בתביעה לפי החוק שהוגשה לבית
     המשפט שהסתיים בפשרה לא יעלה על 11% מהסכום שהוסכם לשלמו לנפגע על פי
     הפשרה."

(ההדגשות לעיל ולהלן- שלי- י.כ.)