1. זו בקשה לדחיית התביעה על הסף.
2. בתיק העיקרי הגישה התובעת - המשיבה תביעה כספית בסך 60,000 ש"ח בגין הפרת זכויות יוצרים של התובעת בציור אותו ציירה, ע"י הנתבע, אשר ביצע בשלהי שנות ה-80, עת עבד כרוכל עצמאי בשוק, מאות העתקות מפרות של הציור דנן, על גבי פריטי לבוש, אותם מכר לאחר מכן לכל דורש, במסגרת עסקו כרוכל בשוק רמלה - לוד.
3. ביום 10.05.2001, הגישה המשיבה - התובעת, תביעה כספית 7789/01 בבית משפט השלום בירושלים, בגין הפרת זכויות היוצרים באותו ציור שלה, על ידי בין היתר חברת "תמנון טקסטיל בע"מ", אשר המבקש דכאן, הינו הבעלים ומנהלה.
כאמור בסעיף 40 לכתב התביעה דכאן - במסגרת התביעה בבימ"ש השלום בירושלים, הגיש המבקש - הנתבע תצהיר עדותו, כבעלים ומנהלה של חברת תמנון, ובו הודה כי אכן מכר פריטי לבוש הנושאים על גביהם העתקות מפרות של הציור, וזאת אף בסוף שנות 80 כשעבד כרוכל בשוק, עוד טרם הוקמה תמנון טקסטיל בע"מ על ידו.
4. בדיון שהתקיים בבית המשפט העיד המבקש כי אכן הדפיס ומכר חולצות הנושאות הדפסים של ציור התובעת:
"זה היה בשנת 87,88 אולי שנת 90", (נספח ה' לכתב התביעה).
5. לטענת התובעת, הודאה זו, אשר כמוה כהודאת בעל הדין, נתמכה אף בעדויותיהם של אחרים בפני בית המשפט, כי הנתבע ביצע אצלם בשלהי שנות ה-80, עת היה רוכל עצמאי בשוק, העתקות מפרות מרובות של הציור אשר נמכרו על ידו. העתק פסק הדין צורף כנספח ו' לכתב התביעה. טוענת התובעת כי משנקבע בפסק דין של בית המשפט ביום 13.02.2005, כי התובעת היא בעלת זכות היוצרים בציור נשוא התובענה, ולאחר שלא התירה לעשות שימוש כלשהו בציור, הרי שהנתבע הפר את זכויות היוצרים בציור.
6. טען המבקש - הנתבע, כי עילת התביעה נגדו התיישנה, לאחר שהמשיבה ידעה עוד בשנת 1998 על מועד ההפרה, כעולה מתמליל שיחה מיום 23.06.98 שבין המבקש למשיבה, על פי תמליל שיחה שהביאה במשפט הראשון לטענת המבקש, עילת התביעה התיישנה, ולחלופין השהוי עולה כדי שימוש לרעה בהליכי בית המשפט; כי מתן פסק הדין כנגד חברת "תמנון", יוצר מעשה בית דין כלפי המבקש; כמו כן נטען כי אין לבית משפט השלום סמכות עניינית או מקומית לדון בעניין.
7. עיון בפסק הדין שניתן בבית משפט השלום בירושלים מעלה כי בית המשפט, קבע כממצא עובדתי כי המשיבה ידעה שהמבקש עצמו, להבדיל מהחברה תמנון, הפר את זכויות היוצרים שלה בטרם הגישה את תביעתה בבית משפט השלום בירושלים.
וכך אומר כב' השופט שמעון פיינברג, בעמ' 15 סעיף 22 (א) לפסק הדין:
"לא התרשמתי כי התובעת הינה מסוג האנשים המתדפקים על דלתות בתי משפט מתוך בצע כסף, ובמטרה להתעשר שלא כדין, ולראייה הייתה מוכנה להניח לנושא אחרי שגילתה לראשונה כי ברוך והנתבע 2 הפרו את זכויות היוצרים שלה".
8. צא ולמד: בית המשפט בירושלים, קובע ממצא עובדתי חד וברור כי המשיבה, אכן ידעה כי המבקש עצמו, להבדיל מחברת "תמנון", אותה תבעה בבית המשפט בירושלים, עשה שימוש בחולצות הנושאות את הציור נשוא התביעה.
9. במילים אחרות, נקבע ממצא בפסק דין בת.א. כי המשיבה
ידעה
על ההפרות הנטענות אשר להן היא טוענת בתביעה זו, דהיינו ההפרות שלטענתה ביצע המבקש, וזאת עוד בשנת 1998.
10. לפיכך
התיישנה תביעת המשיבה שכן היא ידעה במועד שיחתה עם המבקש ב23.06.98 או בסמוך לאחר מכן, את העובדות המשמשות יסוד לתביעה דכאן. ידיעה זו של המשיבה נקבעה כממצא בפסק דין.
11. כעולה מפסק הדין בבית משפט השלום בירושלים - התביעה כנגד חברת "תמנון" הוגשה על ידי המשיבה, על בסיס השיחה שקיימה המשיבה עם המבקש, בחנותו, ביום 23.06.98, ובה אמר על פי התמליל, כי הוזמנו בעבר עשרת אלפים חולצות.
12. לפיכך משהוגשה התביעה כנגד "תמנון", נבלעו בה גם ההפרות שנעשו על ידי המבקש, שהרי המשיבה התייחסה בתביעה הראשונה להפרות המבקש כהפרות "תמנון", כאמור אף בסעיף 16 (ג) לתגובתה דנן לפיה סברה כי ההפרות המיוחסות "לברוך מתמנון" במכתב חברת פילדלפיה של הזמנת 500 חולצות לפני כ-12 שנים, הם של חברת תמנון, שלא הייתה קיימת שכן הוקמה רק בשנת 1991-1992, ולא של המבקש אישית.
13. משהוכרע בפסק הדין של בית משפט השלום בירושלים, בפסק דין ביחס להפרות אלה והמשיבה זכתה פצויי בגין ההפרות הנ"ל, לאחר שחברת "תמנון" חוייבה לשלם בגין ההפרות הנ"ל, הכוללות גם את אותן 500 חולצות, ומשחברת "תמנון" שילמה את הפיצוי, ועל כך אין חולק, אין המשיבה זכאית או רשאית עתה לתבוע בגין הפרה שנתבעה ושולמה לה, פיצוי נוסף ממאן דהוא, לרבות המבקש, שכן יש כבר מעשה בית דין.
14. זאת ועוד, הגשת התביעה כנגד המבקש עתה מעוררת תמיהה. שכן, מחד, המשיבה התבססה על העובדה שלא תבעה את המבקש על מנת להראות לבית המשפט השלום בירושלים את תום ליבה, ואת אי היותה רודפת בצע ובית המשפט בירושלים, אשר האמין למשיבה אף קבע ממצא על בסיס עדותה זו שבפניו.
15. והנה - לאחר שבית משפט השלום בירושלים, קבע כי המשיבה נהגה בתום לב, וזכתה בתביעתה - הופכת המבקשת עורה, כעולה מכתב תביעתה דכאן וטוענת עתה כי לא ויתרה על זכות תביעתה.
16. אין חולק כי המשיבה בתביעתה שהגישה בבית המשפט בירושלים, תבעה כנגד חלק מהמפרים, היה לה את יומה בבית המשפט, זאת - לאחר שזכתה כמעט במלוא תביעתה, לפיצוי סטטוטורי להפרה, ללא הוכחת נזק.