החלטה בתיק צבאי 4172/12

בפני בקשת התביעה הצבאית לעצור את המשיב עד לתום ההליכים נגדו .

המחלוקת בין הצדדים נסבה בעיקר על שאלת הראיות לכאורה, כאשר הסנגור חלק הן על טיב  הזיהוי והן על דלות הראיות לכאורה .התובע טען כי די בראיות המצויות בפני בית המשפט כדי להקים סיכוי סביר להרשעה בהסתמך על נתוני הזיהוי הקיימים .

ראיות לכאורה - המסגרת הנורמטיבית

בבש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2), 133 (1996), עמד בית המשפט העליון בהרחבה על משמעות הדיבור "ראיות לכאורה להוכחת האשמה" בהקשרו למעצרו של נאשם עד תום ההליכים נגדו, ועל היקף פריסתו של זה, בקובעו כך :

"'ראיה לכאורה' היא אפוא ראיה אשר טמון בה פוטנציאל ראייתי, אשר יוצא מהכוח אל הפועל בעתיד, בסיום ההליך השיפוטי. ... הערכתה מבוססת על הסיכוי הטמון בחיק העתיד להפיכתה לראיה רגילה. ... על כן, השאלה אותה צריך השופט לשאול עצמו, לעניין ראיות אלה, הינה אם טיבה של הראיה - על רקע מכלול הראיות כולן המצוי בשלב זה - הוא כזה שקיים סיכוי סביר לכך שאותה ראיה תהפוך בסוף ההליך הפלילי לראיה רגילה אשר על פיה היא, לבדה או בהצטרפה לראיות פוטנציאליות אחרות, ניתן יהיה לקבוע כנדרש את אשמתו של הנאשם. 'ראיות לכאורה להוכחת האשמה' הן אפוא ראיות גולמיות אשר לגביהן קיים סיכוי סביר שעיבודן במהלך המשפט - תוך בחינתן בחקירות, בקביעת אמינות ומשקל - יוביל לראיות (רגילות) אשר מבססות את אשמת הנאשם מעל לכל ספק סביר."

בבש"פ 1572/05 זוארץ נ' מדינת ישראל, לא פורסם [פורסם בנבו](2005), הוסיפה כב' השופטת א' פרוקצ'יה וקבעה לאמור:

"מטבעו של הליך המעצר הוא כי חומר החקירה העומד להערכה במסגרתו אינו נבחן על פי מבחנים ראייתיים חלוטים ונוקדים משום בחינה שהיא; אין אפשרות בשלב זה להעריך באופן מחייב את מהימנות הגרסאות המובאות בחומר החקירה; אין גם מקום לקבוע באורח מוחלט מה מן החומר יהיה קביל, ומה יהיה משקלו. הערכות הקבילות, המהימנות והמשקל הראייתי של חומר החקירה נעשות בעזרת מבחנים של הסתברות, הגיון, ושכל-ישר ולא על פי ערכים מוחלטים. חומר הראיות בהליך מעצר הוא חומר גולמי שטרם עבר תהליך עיבוד בהליך הפלילי, ובחינתו משקפת עמדה ראשונית, לכאורית, ביחס למעורבות הנאשם בעבירה המיוחסת לו, אשר טרם עברה את מבחני ההערכה הראייתית-שיפוטית הצפויים להיעשות במשפט גופו."

כך גם כב' הנשיא בדימוס א' ברק בבש"פ 8087/95 :

          "בית המשפט בוחן אפוא את הגיונם הפנימי של הדברים, את מידת הפירוט או ההכללה שבהן, את נקודת האחיזה שבהם, את השתלבותם של הדברים אלה באלה. מכל אלה יוצר לעצמו בית המשפט תמונה כוללת באשר לפוטנציאל הראייתי הטמון בחומר החקירה, כלומר, אם קיים סיכוי סביר שמחומר חקירה זה תצמחנה בסוף המשפט ראיות אשר תבססנה את אשמת הנאשם.

...

הוא [בית המשפט] צריך לבחון את מהותן הפנימית של הגירסאות ואת מידת הסתירות הפנימיות המצויות בהן. הוא צריך להעריך את 'העיבוד' שחומר 'גולמי' זה יעבור במהלך המשפט.

....

עליו להעריך סיכויים. עליו להניח הנחות באשר לאמון ולמשקל. עליו להיות מודע לאופי הלכאורי של החלטתו. בדיקתו היא מעצם הדברים כללית וכוללנית."

(ראו גם, בש"פ 863/06 חילו נ' מדינת ישראל, טרם פורסם [פורסם בנבו](2006); בש"פ 11444/05 שרביט נ' מדינת ישראל, טרם פורסם [פורסם בנבו] (2006); בש"פ 4811/97 משה נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(3), 817 (1997)).

לאור הלכות אלה אבחן להלן האם הוכח זיהויו של המשיב במידה מספקת לשלב המעצר עד לתום ההליכים :

עובדות כתב האישום

הנאשם הואשם בכך שקשר קשר לפגוע בביטחון האזור במסגרת חברות בארגון החמא"ס .

על פי כתב האישום שהוגש לבית משפט זה ביום 27/9/2012 נועד הנאשם עם אחד, עבדאללה דאוד אשר הציע לו להצטרף אחרי שחרורו לחוליית חמא"ס אשר עתידה הייתה לפעול באזור חברון  אחרי שחרורם של החברים בה .