החלטה בתיק פשר 6273/05

1.         מפרקת מלון נאות מדבר בע"מ (להלן:"החברה") בהחלטתה מיום 16.5.05, דחתה רוב תביעת החוב של המערער, בנוגע לשכר טירחתו ומכאן הערעור שבפני.

תביעת החוב, כמפורט בהודעת הערעור, נגעה לתשלום שכר הטירחה בגין טיפול משפטי שוטף עבור חודש אפריל 2001, יצוג החברה בתובענות שונות ושכר טירחה המגיע למערער בגין השבחת מקרקעי החברה. תביעת החוב המהווה את הבסיס להגשת הערעור לא צורפה ותמוה הדבר, שכן די בכך כדי לדחות הערעור, אך מצאתי לדון לגופו של ענין.

הצדדים הגיעו להסדר לגבי חלק משכר הטירחה וכל שנותר בגדר מחלוקת הוא שכר טרחתו של המערער בגין השבחת מקרקעי החברה, כאשר הסכום הנתבע הוא בסך 828,750$.

העובדות הרלוונטיות לענינינו הן:

2.           א.       המערער ייצג את החברה ונתן לה שירותים משפטיים. ביום 12.6.94, נערכה אסיפת דירקטוריון החברה, שנושאה היה שכר טירחתו של המערער ובה הוחלט: "שכה"ט של עו"ד בלפור קויתי כריטיינר יהיה 2,200$ לחודש + מ ע"מ. בלפור יטפל בכל ענייניה השוטפים של החברה וינהל את ישיבות הדירקטוריון ובעלי המניות כמזכיר החברה. בכל עניין נוסף (חוזה, תביעה, הגנה וכו') ינוהל עימו מו"מ בקשר לשכר טירחתו" (ת/1 להודעת הערעור).

ב.         החברה החזיקה בבעלות במקרקעין בשטח של 50 דונם, הידועים כמגרש 2, חלקה 1 בגוש 38110, עליהם הוקם מלון נאות מדבר (להלן:"המקרקעין") וייעודם היה למלונאות.

ג.          ביום 31.10.97 נחתם הסכם שותפות בין חברת ש.י.נווה גנים (להלן:"נווה גנים") - בה מחזיקה אשתו של המערער בשליש ממניות החברה - למימוש ופיתוח המקרקעין. על פי ההסכם  התחייבה החברה, בין היתר, להעביר לנווה גנים שליש מן הפירות שיצמחו מהפרוייקט, בתמורה להלוואה שתעמיד נווה גנים לרשות החברה וזאת במטרה לשנות את יעוד המקרקעין ממלונאות, למגורים, מסחר ומלונאות.

ד.         בסעיף 3(ח) להסכם נקבע: "משרדי עורכי הדין בלפור ורפאל קויתי (להלן:"משרד עוה"ד קויתי") יערוך חוזה מכר ליחידות שיבנו במסגרת הפרוייקט ויקבל את שכר טרחתו מאת הרוכשים".

            בסעיף 3(ט) להסכם נקבע: "היועצים המשפטיים של הפרוייקט יהיו משרד עוה"ד קויתי ביחד עם עו"ד אפרים קרנון. עוה"ד יחלקו ביניהם את העבודה ויגיעו להסכם ביניהם בכל הנוגע לחלוקת שכר טרחתם".

            בסעיף 10(ה) להסכם נקבע: "אם בתום 18 חודשים ממועד חתימת הסכם זה לא תאושר הת.ב.ע החדשה בועדה המחוזית, באופן התואם את תנאי המינימום שהוגדרו לעיל, ותופקד להתנגדויות, הסכם זה יתבטל מאליו, ללא כל צורך בהודעה של מי מהצדדים על ביטולו, אלא אם יחליטו הצדדים אחרת, בכתב...".

ה.         התב"ע לא אושרה. פניית נווה גנים לביהמ"ש לצו מניעה ולאכיפת ההסכם (ה.פ. 4097/00), נדחתה ובר"ע 8772/00 שהוגשה לביהמ"ש העליון נדחתה אף היא ביום 11.6.00 ומשכך, פקע ההסכם ביום 30.4.99.

עמדת המערער:

3.         פעולותיו הביאו לכך שזכויות החברה  גדלו מזכות ל-150 מיטות בשטח של 50 דונם שייעודו מלונאות, לאיחוד וחלוקה שיצרו זכויות בניה של 850 יחידות דיור, שטח מסחרי של כ-800 מטר וכן צירוף 10 דונם נוספים לבניית מלון במקום המלון הקודם, בשווי של 130,000$ לדירה.

            המערער טוען כי פעל בנדון במשך ארבע שנים, במהלכן ניהל פגישות ומו"מ, ולפחות אחת לשבועיים נפגש עם יו"ר מועצת המנהלים של החברה לצורך פגישות עבודה והערכות מצב. הטיפול המשפטי שבוצע עד למועד קריסת החברה הוא חלק הארי מערך השירותים המשפטיים הכרוכים בפרוייקט.

לביסוס שכר הטירחה, הגיש המערער תצהיר מטעמו ותצהירי עדים מטעם החברה אשר העידו כי על פי הסכם השותפות עם נווה גנים, התחייבה החברה כלפי המערער לשלם שכר טירחה בשיעור של 1.5% בתוספת מע"מ ממחיר הדירה בפרוייקט המתוכנן. לחילופין, טוען המערער כי הינו זכאי לשכר טירחה ראוי בהתאם לסעיף 46 לחוק החוזים [חלק כללי] התשל"ג - 1973 (להלן:"החוק").

עמדת המפרקת:

4.       עילת תביעתו של המערער מושתתת על הוראות סעיף 3(ח) להסכם, לפיו, זכאי המערער לשכ"ט מרוכשי הדירות ולא מן החברה שבפירוק. על כן, משההסכם לא יצא לפועל, אין המערער זכאי לשכה"ט אותו הוא דורש. עוד לטענתה, ביסוס העילה, בהסתמך  על הפרוטוקול (ת/1 להודעת הערעור) שנערך בין החברה לבינו, מיום 12.6.94, בא לראשונה לעולם בסיכומי המערער ולא מצא ביטויו בהוכחת החוב. לחילופין, נטען שכל שנקבע באותו פרוטוקול הוא שכרו של המערער בריטיינר, וכן נקבע כי בכל עניין נוסף ינוהל עם המערער מו"מ בקשר לשכר טרחתו. על כן, חייבת להיות ראיה לסיכום מראש בקשר לשכה"ט, וכזו לא הובאה. לגישתה, גם הדרישה לשכר טרחה ראוי דינה להדחות, מאחר והעילה לתשלום שכה"ט בגין מכירת הדירות, לא התקיימה שכן ההסכם פקע.

ההסכם נגע לטיפולו של המערער בנושא הסכמי המכר מול הרוכשים, משכך נקבע בו כי שכר טרחתו של המערער יתקבל מאת הרוכשים ישירות, כפי שמקובל בעסקאות מסוג זה. בסופו של דבר, לא הושלם הפרוייקט וההסכם פקע מאליו, ומשכך לא היה צורך בעריכת הסכמי מכר מול הרוכשים, על כן טרם הגיע המועד לתשלום שכר טרחתו של המערער.

המפרקת בסיכומיה טענה גם כי החיוב לתשלום על פי ההסכם חל על נווה גנים ולא על החברה.