החלטה בתיק פשר 2425/04

מונחת בפני בקשת הבהרה שהגיש כונס הנכסים של חברת חטיפון-גל יצור ושיווק מוצרי מזון, במסגרתה ביקש כי אחיל על בקשת שכר-הטרחה שהגיש את החריגים שנקבעו בהחלטתי בפש"ר 1001/04, בש"א 9113/04, בעניין חברת פוסטר מדיה בע"מ; לאחר שעיינתי בבקשה וכן בעמדת כונס הנכסים הרשמי, ניתנת החלטתי זו.

1.         עניין לנו,  למעשה, בסוגיה הבעייתית המתעוררת באותם מקרים בהם מבקש כונס נכסים כי שכר הטרחה המשולם לו ישווה לשכר-טרחתו של מפרק. זאת חרף האמור בתקנה 10(א) לתקנות החברות, אשר מגבילה את השיעור ל-75%, בכל הנוגע לשכר-מימוש של כונס המממש נכס בעבור נושה מובטח .

בעניין זה, מצביע המבקש על השוני הלכאורי בין שתי החלטות קודמות אשר יצאו מלפני בסוגיה זו, ומבקש כי שכרו יקבע לפי העקרונות שנקבעו בעניין פוסטר-מדיה.

באותו עניין, הובהר אומנם כי הכלל הרגיל יהיה כי שכר-טרחתו של כונס נכסים יוגבל, אולם נקבע כי קיימים מקרים בהם יהיה מקום לחרוג מן הכלל דנן. זאת, בשל העובדה כי הגבלת השכר לא באה בגין כינויו הרשמי של התפקיד, אלא בגין מהותו - אשר להבדיל מפירוק, כרוכה בעיקר במימוש נכסים ספציפיים בעבור נושה אחד, תוך מידה פחותה בהרבה של עבודה אל מול צדדים שלישיים.

בעניין פוסטר מדיה, הובהר אופיו החריג של אותו כינוס, כדלקמן:

" המדובר בתיק כינוס סבוך ומורכב, אשר כורך בחובו עשרות בקשות והליכים שונים, כנגד צדדים שלישיים רבים, עימם היתה החברה מצויה בקשרים עסקיים עובר לקריסתה. מבחינה זו, לא מצאתי כל הבדל מהותי בין פעולותיו של כונס הנכסים לאלו של מפרק, באופן שיצדיק הפחתה של 25% בשכרו של הכונס, מה גם שפעולותיו של כונס הנכסים אף הניבו לנושים בדין קדימה דיבידנד בשיעור של 100%".

בסופו של יום, נקבעו בעניין פוסטר-מדיה מספר מבחנים מצטברים, הנוגעים הן באופיים של התיק ותפקיד הכונס (תוך הבהרה שאין די בעצם העובדה כי הכונס מממש שיעבוד צף, אלא כל מקרה יבחן לגופו), והן (ובעיקר) בנסיון לוודא, כי ביטול ההפחתה אינו פוגע ואינו עשוי לפגוע ביתרת הנושים - מכאן למשל, הדרישה כי הנושים בדין קדימה יקבלו דיבידנד בשיעור 100%, וכך גם הבדיקה, בדבר היחס בין חובו של הנושה המובטח לנכסי החברה, באופן שאינו מאפשר מניה וביה חלוקת דיבידנד לנושים הרגילים.

2.         ההחלטה האחרת המאוזכרת בידי המבקש, לעומת זאת, מתייחסת לבעייתיות הרבה הכרוכה בעצם מתן אפשרות לנושה המובטח להחליט, האם הוא מבקש "למחול" על תקנה 10(א), וזאת לכאורה בלא קשר להשלכות שכר-הטרחה המוגדל על יתרת הנושים.

במה דברים אמורים? קיימת בעיה בסיסית החורגת בהרבה אך מלשון התקנות גרידא, וקשורה לעצם הקשר ההדוק מניה וביה בין הכונס לנושה המובטח.

בעניין זה, די אם אעיר כי מוסד הכינוס מצוי מעצם מהותו במתח מתמיד בין יחסי הקרבה האינהרנטיים בין הכונס לנושה המובטח שביקש את מינויו, לבין חובות האמון והזהירות המוגברות של כונס הנכסים כלפי כלל הנושים , וזאת מעצם מעמדו כבעל תפקיד, וכ"ידו הארוכה של בית המשפט". מציאות החיים מלמדת, כי לעיתים לא רחוקות, רואה עצמו הכונס בעיקר כעושה-דברו של הנושה המובטח, ולעיתים גולשים הדברים לכך, כי הכונס (ו אין אני קובעת זאת, בשום פנים ואופן, לעניין התיק הנוכחי ), נוטה להפחית או להתעלם מזכויותיהם ומהאינטרסים של צדדי ג' (בעיקר נושיה הלא מובטחים של החברה), בכדי להשביע את רצון הנושה המובטח, עימו הוא מצוי ביחסי קרבה.

בכל הנוגע לתקנה 10(א) והאפשרות לחרוג ממנה (אשר אין ספק כי היא קיימת, כפי שיכול בית המשפט להפחית או להוסיף לשכר הטרחה המתקבל לפי כל אחת מהתקנות דנן), הרי שהחשש המרכזי הינו, כי הדבר יהפוך את הכונס לתלוי אף יותר ב"שביעות רצונו" של הנושה המובטח, וזאת מאחר והוא יודע, כי תוספת נכבדה לשכר-טרחתו תלויה, בעיקר, ב"חסדו" של אותו נושה. אי לכך, עשוי להתעורר תמריץ גדול אף יותר שלא לכבד או למזער את חובות האמון המוגברות כלפי יתרת הנושים - תוצאה אשר אין ספק כי אין היא רצויה.

3.         די בכך, בכדי להוות שיקול רב-משמעות בכל הנוגע בבקשות מן הסוג המונח בפני; אמנם, אין באמור  לעיל בכדי לסתור או לבטל את האמור בפרשת פוסטר-מדיה, אלא שיש לקרוא את הדברים ביחד, ולהתייחס להחלטה הראשונה בעניין חטיפון גל כשיקול מהותי העומד ברקע, ויש בו בכדי לשמור ולהקפיד כי החריגים מעניין פוסטר מדיה יוותר בגדר חריגים מצומצמים, ולא יהפכו לראשיתו של "מדרון חלקלק", אשר בסופו של יום יהפוך את החריג לכלל, ואת הכלל לחריג .

בקצירת האומר, ראוי להעיר כי את הכללים לתחולת החריג מעניין פוסטר-מדיה, מן הראוי לחלק לשניים:

האחד ; מהותו האובייקטיבית של התיק, ודמיון הפעולות הנדרשות מן הכונס לפעולות אופייניות בפירוק או הקפאת הליכים (כגון, הפעלה ארוכת טווח של החברה או חלקה כעסק-חי, תוך טיפול במגוון בעיות המתעוררות בשל כך). לעניין זה אוסיף ואדגיש: בכדי לעמוד במבחן זה, אין די בכך שהכונס נדרש לעשיית פעולות סבוכות ולהשקעת מאמצים רבים, אף אם הם חורגים בהרבה מן "המקרה הרגיל". זאת, באשר למקרים אלו עצמם נועד המנגנון של תוספת המאמץ המיוחד, על כל ההלכות שנקבעו לעניינו.