החלטה בתיק פשר 2248/05

מונחת בפני בקשתו של מר אברהם בורשטיין, שעניינה העברת בקשת פירוק של שלוש חברות לבית המשפט המחוזי בתל-אביב, וליתר דיוק - לדיון בפני כב' השופטת אליעז (אשר פרשה לפני חדשים מהשיפוט).

עיינתי בבקשה וצרופותיה, מצאתי כי אין מקום לקבלה בנוסחה זה. זאת, באשר בבקשה ובהתנהלות העניינים שקדם להגשתה נפלו ליקויים יסודיים, והיא סותרת במידה רבה את  דיני הסמכות המקומית ואת סדרי הדין באורח כללי.

עניין לנו למעשה בשלוש חברות, אשר הגם שהן קשורות זו בזו ובאותן בעלי שליטה, הרי שאין צורך להכביר מילים על העובדה כי כל אחת מהן מהווה ישות משפטית נפרדת, אשר יש להגיש בעניינה בקשת פירוק נפרדת (כולל תשלום האגרה המתאימה בגין כל בקשה ובקשה). לא זאת, אלא אף זאת: מהבקשה עולה, כי משרדיהם הרשומים של שתיים מהחברות דנן מצויים בירושלים , ואי לכך, ראוי היה לכאורה כי בקשת פירוק בעניינם תוגש בבית המשפט המחוזי בירושלים.

בעניין זה, היה על המבקשים לבחור, האם להגיש כל בקשת פירוק למקום המתאים לה, או שמא לנקוט בהליכים המתאימים בכדי שכל שלוש בקשות הפירוק ידונו במקום אחד - ודומה כי בנסיבות העניין בית המשפט המתאים לכך הינו בית המשפט המחוזי בירושליים, אשר בתחום שיפוטו מצויות רוב החברות דנן.

דברים אלו נראים, על-פניהם, כמושכלות יסוד פשוטות למדי.

מדוע, אם כן, התנהל התיק שבפני באופן שונה? מעיון בכתבי הטענות עולה, כי הסיבה המרכזית לכך הינה החלטתה של כב' השופטת אליעז מיום 22.3.05.

אלא, שעיון בהחלטה על רקע נסיבותיה מלמד, כי ספק אם יש בה בכדי להועיל למבקש.

ראשית אעיר; כב' השופטת אליעז לא דנה מעולם בתיק הפירוק של מי משלוש החברות, אלא בהליך אזרחי קודם ושונה לחלוטין, שהינו בקשה לביטול פסק בורר . ספק גדול הוא, אם יכול ומוסמך בית משפט הדן בהליך מסוג זה, לשנות את סדרי הדין ודיני הסמכות המקומית החלים בתיקי חדלות פרעון ולהורות על הבאת תיק הפירוק בפניו. יתר על כן, אף אם היה התיק נדון לבסוף בבית המשפט המחוזי בתל-אביב, הרי ספק גדול הוא, אם החלטה שכזו היתה מבטיחה בהכרח כי ידון דווקא בפני אותו השופט אשר דן בהליך האזרחי .

בנסיבות המקרה, אין צורך להאריך ולדון בכך, באשר כב' השופטת אליעז פרשה מתפקידה, כאמור, לפני חדשים, ומניה וביה לא תוכל לדון בבקשת הפירוק . אף אם הייתי הולכת לשיטתה של אותה החלטה, ומניחה כי השופט שדן בבקשה לביטול פסק הבורר מטיב להכיר את התיק, הרי שדי בשינוי נסיבות זה בכדי לשמוט את הטעם בהחלטה האזרחית. לא זאת, אלא אף זאת; חלק מהותי מההחלטה היתה, כי בקשת הפירוק תוגש במהירות (תוך שבוע , לפי החלטתה של כב' השופטת אליעז), והדבר לא נעשה - ואף זאת, כך נראה, מייתר חלקיה של הבקשה אשר נועדו לקבוע סדרי דין, וזאת בהנחה כי בקשת הפירוק היתה מוגשת במועד .

טרם אסיים את הדיון בנקודה זו, אשוב ואדגיש: ערכאה אזרחית הדנה בענייניה של החברה (בין אם עסקינן בתביעה כספית, ביטול פסק בורר או סכסוך בעלי מניות), יכולה לקבוע חיובים כאלו ואחרים שעל החברה או מנהליה למלאם, ואם אין, יתכן ותוגש נגדם בקשת פירוק; כמו כן, יכולה ערכאה אזרחית לקבוע, כי בנסיבות המקרה ראוי שתוגש בקשת פירוק. אלא מאי? ספק גדול בעיני, אם מוסמכת ערכאה כזו לקבוע מסמרות הנוגעות לעצם סדרי הדין בפירוק ולהעביר תיק ממחוז סמכותו למחוז אחר .

מעבר לדרוש אעיר, כי לא ירדתי לסוף דעתה של כב' השופטת אליעז;

היא השאירה בידי הצדדים את ההחלטה אם לעתור בבקשה למינויו של כונס, או באם להגיש בקשת פירוק. הכיצד? שהרי עניין לנו בשני הליכים שונים בתכלית, אשר הראשון בהם הינו הליך מיוחד המוגש בידי נושה מובטח - אשר נקל לראות כי אינו קיים (או למצער, אינו גורם פעיל) במקרה הנוכחי.

התוצאה הינה, כי החלטתה של כב' השופטת אליעז אינה יכולה לעמוד, ולמצער התבטלה מאליה בחלוף המועדים הקבועים להגשת הבקשה (ולכל המאוחר, בעת שפרשה השופטת המלומדת מתפקידה). בנפול החלטה זו, נשמט הבסיס אף מהחלטות מאוחרות יותר אשר הסתמכו על אותה החלטה , ואין בפנינו אלא את סדרי הדין הרגילים החלים בבקשות פירוק.

אי לכך, הנני עושה שימוש בסמכותי לפי סעיף 79(א) לחוק בתי המשפט (נוסח משולב), ומעבירה את תיק הפירוק לבית המשפט המחוזי בירושלים . אין בכך בכדי למנוע מהמבקש, אם רצונו בכך, להגיש לבית המשפט המחוזי בתל-אביב בקשת פירוק נפרדת כנגד החברה שמשרדה הרשום בפתח-תקווה, וכנגדה בלבד.

בנסיבות המקרה, ומאחר ולא התבקשה תגובה, לא מצאתי מקום ליתן צו להוצאות.

המזכירות תודיע לצדדים על המצא ההחלטה לרשותם החל מהיום.

היום י"א בשבט, תשס"ו (9 בפברואר 2006) בהעדר הצדדים.