החלטה בתיק פשר 2166/03

מונחת בפני בקשתה של חברת ניצן ענבר ניהול פרוייקטים (1992) בע"מ (להלן: "המבקשת"), כי אתיר לה להגיש הודעת צד ג' כנגד חברת חירם גת חברה להנדסה ובניין בע"מ (להלן: "חירם גת"), המצויה בפירוק. המבקשת שימשה כמנהלת בפרוייקט גדול שנעשה בעבור חברת החשמל, בו הועסקו קבלנים רבים כולל חירם גת, אשר שימשה כקבלן הראשי לבניית מבנה משרדים. לקראת סיומו של הפרוייקט, נפל סכסוך קשה בין המבקשת לבין חברת החשמל, במסגרתו סירבה האחרונה לשלם למבקשת את המגיע לה לשיטתה, והעלתה טענות רבות בדבר כשלים ונזקים בפרוייקט. בסופו של דבר, הגיעו הדברים לכדי תביעה ותביעה שכנגד בין המבקשת לחברת החשמל, אשר במסגרתה צירפה המבקשת כ-17 גורמים נוספים שהיו מעורבים בפרוייקט, וזאת במסגרת הליכי הודעת צד ג'. העילה המרכזית לצירוף זה, הינה האפשרות כי אותם גורמים עשויים להמצא אחראים, באורח מלא או חלקי, לנזקים ולכשלים הנטענים בפרוייקט אותו ניהלה המבקשת.

אלא, שנוכח היותה של חברת חירם גת מצויה בפירוק, קם בפני המבקשת מכשול בדמות הוראת סעיף 267 לפקודת החברות, ומכאן הבקשה אשר בפני, אשר במסגרתה טוענת המבקשת כי נסיבות המקרה מצדיקות את הפעלת החריג שבסעיף, קרי - מתן היתר מיוחד לנקיטת הליך כנגד החברה. את טענותיה אלו, מבססת המבקשת בעיקר על הטיעונים הבאים:

א.         עניין לנו בהליכים מורכבים ביותר מבחינה עובדתית, דבר המודגש בעיקר נוכח ריבוי הצדדים והעובדה כי עסקינן בדיון שהוא נזיקי בעיקרו, וזאת בעיקר בכל הנוגע לטענותיה של חברת החשמל כנגד המבקשת (אשר בגינן מבוקשות הודעות צד ג', בין היתר כנגד חירם גת).

ב.         הודעת צד ג' מתבקשת בנסיבות המקרה במסגרת הליכים מרובי צדדים, אשר רובם המוחלט סולבנטיים, ואשר תנוהל בעיקרה בכל מקרה בערכאה האזרחית. אי לכך, הפרדה מלאכותית של הבירור כנגד חירם גת, תביא לכך כי שתי ערכאות יעסקו בבירור, באורח המעורר סכנה לא רק להליכים מסורבלים ולא יעילים, אלא גם להכרעות שיפוטיות סותרות.

המפרק וכן כונס הנכסים הרשמי מתנגדים לבקשה, וזאת הן נוכח העובדה כי לטענתם תקבולי הפרוייקט דנן, אף אם תזכה חירם גת במלוא הסכום הנתבע מחברת החשמל, נופלים בהרבה מתביעתו של הנושה המובטח על אותם תקבולים, כך שבלאו הכי לא תוכל המבקשת להפיק כל תועלת מצירופה של חירם גת. כמו כן, טוענים המשיבים דנן כי המבקשת איחרה באורח ניכר בהגשת תביעת החוב, וזאת בניגוד למצוותו של סעיף 71(ב) לפקודת פשיטת הרגל. זאת, אף אם נתעלם מתקופת האיחור שבאה טרם להגשת התביעה הנגדית מטעם חברת החשמל.

לאחר שעיינתי בטענות הצדדים, נחה דעתי כי עסקינן במחלוקת משפטית גרידא, באשר העובדות הנדרשות להכרעה הינן פשוטות ובלתי שנויות במחלוקת אמיתית (זאת, להבדיל מהסוגיות נשוא התביעה האזרחית, אשר אין כל צורך או אפשרות להכריען במסגרת הליך זה).

1.         עניין לנו בשאלה, האם מן הראוי ליתן היתר לניהול תביעה כנגד החברה בפירוק במסגרת ערכאה חיצונית, ולמעשה - עניין הנוגע לעריכת איזון אינטרסים; זאת, כאשר מחד גיסא ניצבת השאיפה לנהל את הליך הפירוק באורח יעיל וריכוזי, ולהמנע מפגיעה שלא לצורך בנושי החברה; מאידך גיסא, עומדת זכותו של התובע לקבל  יומו בערכאות, באורח הולם לסוג התביעה שהגיש, ולמצות את העילות שבידו - עניין אשר כרוך באורח הדוק בזכות הגישה לערכאות.

אמנם, הלכה פסוקה היא כי ברובם המכריע של המקרים, מפנה בית המשפט נושים וצדדי ג' התובעים את החברה לבירור בדרכים המיוחדות של הליך חדלות פרעון, וזאת אף נוכח יכולתם של בעלי התפקיד לפעול באורח דומה לערכאה דיונית, כולל עריכת בירור עובדתי וקביעת תשתית עובדתית; זאת, באורח העולה באופן ניכר על יכולתו של בית המשפט של חדלות פרעון עצמו לעשות כן, במקרים בהם משמש הוא עצמו כערכאה ראשונה. למסקנה דומה אנו מגיעים אף נוכח הפעלת מושכלות הדין הכללי על סעיף 267 לפקודת החברות; אין ספק, כי הכלל הקבוע בסעיף הינו בירור במסגרת הליכי חדלות הפרעון, ואילו היתר התביעה הינו חריג. מכאן, שעל-בית המשפט להקפיד מהפעלת "פרשנות יצירתית", אשר תהפוך הלכה למעשה את החריג לכלל ואת הכלל לחריג.

2.         אלא מאי? לאיזון התמונה ראוי להעיר, כי כשם שאין להפוך את החריג לכלל הרחב, על בית המשפט להזהר מלנקוט בקיצוניות השניה, ולבטל הלכה למעשה את החריג באמצעות פרשנות שיפוטית אשר תהפוך אותו למצב תאורטי גרידא, אשר אין לו כל תחולה בחיי המעשה. אין ספק, כי בקובעו חריג, התכוון המחוקק להבהיר כי קיימת - אף בחיי המעשה - קבוצת מקרים אשר מצדיקה את השימוש בו.

בכל הנוגע לנסיבות המקרה, הרי עיון בכתבי הטענות מלמד, כי לכאורה עלה בידי המבקשים להציב תשתית עובדתית ומשפטית משמעותית, המושכת את עניינם אל עבר החריג. מן המפורסמות הוא, כי בירורן של תביעות נזיקיות, לא זאת בלבד כי בדרך-כלל נחשב לסבוך ביותר, ודורש לא רק קביעות עובדתיות וחקירות עדים "רגילות", אלא אף הבאת עדויות מומחים ושימוש בכלים להערכת וכימות נזק. לא בכדי, עשויות תביעות שכאלו להתארך ולהמשך על-פני שנים, ודומה כי מכאן ההלכה הנוהגת, לפיו טענות נזיקיות שלא כומתו (ושלא ניתן לכמתן באורח מהיר, אלא יש צורך לעשות שימוש בכל אותם מנגנונים מורכבים לשם כך), אינם נחשבים כ"חובות ברי-תביעה" קודם שיכומתו ויפסקו כדין - דבר הנעשה בדרך-כלל בידי ערכאה אזרחית, ולא בידי בעל התפקיד בהליכי חדלות הפרעון . לא בכדי, העירה פרופ' צ.כהן בספרה (ואין טעם לחזור ולצטט כאן את אשר הובא בפירוט רב בכתבי הטענות), כי סירוב ליתן היתר לברר תביעה נזיקית בערכאה האזרחית המתאימה, ישאיר את התובע "קירח מכאן ומכאן", בלא כל אפשרות לזכות ביומו בערכאות.

מאידך גיסא, ובניגוד למשתמע מטענות המבקשים, הרי שחרף משקלו המשפטי הרב של השיקול שפורט לעיל, יתכנו מצבים קיצוניים בהם ימנע בית המשפט מליתן אישור, וזאת בעיקר כאשר הוא משתכנע כי לתובע לא תצמח תועלת משמעותית אף אם יזכה בתביעתו, ואילו התמשכותם של ההליכים בערכאה אזרחית עשויה להסב ליתרת הנושים נזק כבד; דברים אלו נכונים בעיקר למצבים בהם עסקינן לאו דווקא בפירוק, אלא בהקפאת הליכים קצובה בזמן, ובמצב בו עשוי אישור התביעה (והותרתה תלויה ועומדת על פני תקופה ארוכה) לסכל את היכולת להגיע להסדר נושים, בעוד התועלת אשר עשוי התובע להפיק ממנה הינה קטנה באורח יחסי.

3.         בנסיבות המקרה, אין עסקינן בהקפאת הליכים ובמצב בו עומד על הפרק הסדר אשר התביעה מאיימת על היכולת להשיגו; יתר על כן, לצד אופיה הנזיקי בעליל של התביעה (וצודקת המבקשת בטענתה, כי אין עסקינן בתביעה אשר חלקה הדומיננטי חוזי, אלא בתביעה נזיקית לכל דבר ועניין), הוכחה באורח שאינו משתמע לשתי פנים אף מורכבות נוספת, הפועלת אף היא לטובתם של המבקשים.

אין חולק, כי נוכח הודעות צד ג' שהוגשו כנגד צדדים אשר היו פעילים בפרוייקט, עסקינן בהליך אשר מעורבים בו כמעט עשרים צדדים שונים (!), זאת כאשר על-פניו נראה, כי לבד מהחברה בפירוק, כולם סולבנטיים כולם. אין כל צורך להכביר מילים, כי מעבר לעצם מורכבותו של ההליך, אין כל טעם או עילה אמיתית לברר בבית משפט של חדלות פרעון הליך, אשר הרוב המכריע של צדדיו סולבנטיים בעליל, וכאשר חלקה של החברה בפירוק במהלך הדברים נראה על-פניו צדדי. מאידך גיסא, הפרדה של הדברים לשתי תביעות מקבילות (קרי, הפרדת התביעה כנגד החברה בפירוק ודיון בה בנפרד בבית המשפט של חדלות פרעון), לא רק שהוא מלאכותי (באשר מדובר בפרשיה גדולה אחת, שעניינה מעשיהם ומחדליהם של גורמים אשר היו מעורבים בו-זמנית באותו פרוייקט), אלא שעסקינן במובהק בכפל-הליכים העשוי להוביל למתן הכרעות משפטיות סותרות - סוגיה, הידועה זה מכבר בהלכה הפסוקה כעילה בעלת משקל המושכת לכיוון מתן היתר לתביעה אזרחית, ככל שזה עשוי למנוע מצב דברים בלתי רצוי שכזה. 

4.         טענותיהם המרכזיות של המשיבים, לעומת זאת, נסמכות הן על העובדה כי קופת הפירוק ריקה, וכי אף אם תזכה החברה בפירוק במלוא הסכום שהיא תובעת מחברת החשמל, הרי שלנושה המובטח שיעבוד על אותם כספים, שסכומו גבוה בהרבה מן הסכום הנתבע; אין חולק, בעניין זה, כי נושה מובטח גובר על נושה נזיקי, שאינו אלא נושה בלתי-מובטח. מכאן, טוענים המבקשים כי אין בהגשת הודעת צד ג' כנגד החברה בפירוק כל תועלת אמיתית עבור המבקשת.

עוד טוענים המבקשים, כי כנגד המבקשת קמה אף הוראת סעיף 71(ב) לפקודת פשיטת הרגל, באשר עסקינן באיחור משמעותי מן המועד המהותי של ששת החודשים שקצב המחוקק להגשת הוכחות חוב. אמנם, המבקשת טוענת כי עצם העילה והיכולת לתבוע קמה אך במאוחר, כאשר הגישה חברת החשמל תביעה כנגד המבקשת, אלא שהמשיבים טוענים בעניין זה (וטענתם לא נסתרה למעשה בידי המבקשת), כי אף אם עד מועד זה קמה למבקשת עילה מיוחדת למתן ארכה להגשת תביעת חוב, הרי שהיא עצמה החמיצה את המועד דנן בתקופה ארוכה מאד, ודי בכך בכדי לדחות את תביעתה.

5.         לכאורה, אכן מציב סעיף 71(ב) מכשול מהותי בפני המבקשת; אין צורך להכביר מילים בדבר ההלכה, כי עניין לנו בדין מהותי ולא דיוני גרידא, אשר קובע "רף קשיח" להגשת תביעות חוב, וכי נושה שאיחר אותו מאבד למעשה את זכותו להגיש הוכחת חוב (דין אשר מיועד, באורח חד-משמעי, גם לתביעות אמיתיות שאינן שנויות במחלוקת, וזאת באשר דינן של תביעות סרק להדחות מכח הדין הכללי, בלא כל צורך בהפעלת סעיף 71 דנן). זאת ועוד; אף אם אניח לטובת המבקשת, כי עד למועד הגשת תביעתה של חברת החשמל, אכן לא יכולה היתה להגיש את תביעתה, ואי לכך היתה זכאית להארכת מועד (ודומה כי לא ניתן לחלוק על כך, כי כזה הוא הדין החל בנסיבות המקרה), הרי שמרגע בו הוגשה התביעה דנן, היה על המבקשת לפעול בלא שיהוי, וספק אם עמדה נטל זה בנסיבות המקרה דנן.

אוסיף ואעיר, כי אף במקרה בו עסקינן בתביעת חוב אשר ראויה להידון בערכאה אחרת, הרי שאין המבקשת יכולה לעשות דין לעצמה ולהניח מראש, כי מאחר ואין מדובר ב"חוב בר תביעה", הרי שזכאית היא לדורשו מקופת הפירוק בכל עת בו היא חפצה, בלא להתחשב במועדים. התנהלות כזו, סותרת את כוונת המחוקק ואת שורת ההגיון, באשר סוגיית המועד קשורה בעיקרה בשאיפה להגביל בזמן את המועד בו ניתן  ל ה ג י ש  תביעות, קרי - מקנה לנושים האחרים זכות מהותית כי בחלוף מועד זה, תיווצר תמונה ברורה של מצבת התביעות העומדת מול החברה בפירוק . אלא, שעניין לנו במצב תביעות , ולא בהכרח במצבת התביעות שהתקבלו: חיי המעשה מלמדים, כי אף כאשר בעלי התפקיד מבררים את תביעות החוב, עשויה מלאכה זו להתארך על פני זמן רב, אשר רק בסופו (ולעיתים, אף לאחר זמן נוסף הנובע מהליכי ערעור על הכרעות החוב) תיוודע המצבת הסופית של התביעות כנגד קופת הפירוק, פשיטת הרגל או הקפאת ההליכים.