החלטה בתיק פשר 2083/06

1. רקע כללי:

הבקשה שבפניי הנה בקשה לתשלום שכר טרחתו של המבקש, כונס הנכסים של החברה.

ביום 26.9.06 עתר הבנק למינויו של המבקש ככונס נכסים קבוע לחברה. במסגרת הבקשה, אשר הוגשה בהסכמת החברה, טען הבנק כי החברה הנה חברה פרטית העוסקת בייבוא וסחר בנייר למכונות דפוס  וכי הנה סוכנת של חברות שונות מחו"ל בישראל. החברה נקלעה לקשיים וסך חובותיה עולים על רכושה. על פי מידע שמסרה לו החברה מסתכם רכושה של החברה לכדי 7.5 מליון ש"ח, כאשר זה מורכב מחובות לקוחות (בסך מוערך של  כ - 4.5 מליון ש"ח), רכוש קבוע (בסך מוערך של כ - 1.4 מליון ש"ח) וכן מלאי נייר (בסך מוערך של כ - 1-1.5 מליון ש"ח). לעומת זאת, סך חובותיה של החברה (לא כולל חובה לבנק) הוערך על ידי הבנק בסך של כ - 13 מליון ש"ח. על פי האמור בבקשה, חובה של החברה לבנק עומד על סך של כ - 7 מליון ש"ח. לאור כך עתר הבנק למינויו של המבקש ככונס נכסים קבוע לחברה, אשר יוקנו לו סמכויות לגבות את כל חובות חייבי החברה ולפעול למימוש כל יתר נכסי החברה. בעקבות הסכמת הצדדים מיניתי את המבקש ככונס נכסים קבוע לחברה.

2. מהות הבקשה והמחלוקת בין הצדדים:

במסגרת הבקשה עתר המבקש כי אורה על תשלום שכר טרחתו העומד, על פי חישובו, על סך של 271,364 ש"ח בצירוף מע"מ כדין.  כן עתר המבקש לתשלום הוצאות בסך 3,800 ש"ח.

המבקש חישב את שכה"ט לו הוא זכאי, לשיטתו, על יסוד המנגנונים שנקבעו בתקנות 7 ו - 8 לתקנות החברות (כללים בדבר מינוי כונסי נכסים ומפרקים ושכרם), התשמ"א - 1981 (להלן: "התקנות"), המתייחסות לשכר ניהול ולשכר מימוש, בהתאמה.

לטענת המבקש, הוא זכאי לרכיב של שכר ניהולבהתאם לתקנה 7 לתקנות, הואיל ובראשיתם של הליכי הכינוס הפעיל את החברה כעסק חי לתקופה של חודשיים, אשר במהלכם העסיק צוות של עובדי החברה במטרה למכור את מלאי הנייר של החברה בדרך העסקים הרגילה, על מנת להביא למיקסום תמורת המכר.

מלאי הנייר נמכר תמורת סכום כולל של 1,209,853 ש"חכך שלפי המנגנון הקבוע בתקנה 7 לתקנות  עומד שכר הניהול המגיע לו בגין רכיב זה על סך  של 51,511 ש"ח.

בנוסף מימש המבקש נכסים של החברה וגבה חובות עבורה בסכום כולל של  5,597,200 ש"ח (סכום זה כולל סכומים סך של 742,528.30 ש"ח אשר נפרע ישירות לחשבונה של החברה לאחר מתן צו כינוס). בגין סכום זה עתר המבקש לשכר מימוש בסך של 219,853 ש"ח על פי תקנה 8 לתקנות.

במסגרת תגובת הכנ"ר, נאמר כי המבקש אינו זכאי לשכה"ט המבוקש. הכנ"ר טען כי המבקש אינו זכאי לשכר ניהול בגין מכר מלאי הנייר, שכן התמורה שהתקבלה בגין מכר מלאי הנייר צריכה להיכלל במסגרת תקבולי מימוש. כן טען הכנ"ר כי בחישוב שכר המימוש לא נוכה שכר טרחה אשר נפסק למבקש בסך של 44,940 ש"ח במסגרת בקשה קודמת (בש"א 1430/07 - ד.ק) וכי לא הופחת סך של 25% כנדרש, מקום שמדובר במימוש עבור נושה מובטח, בהתאם לתקנה 10 (א) לתקנות. בסיכומם של דברים טען הכנ"ר כי על בסיס כלל מימושי הכינוס בסך של 6,807,053 ש"ח, בהפחתת שכר המימוש הקודם שנפסק בסך 44,940 ש"ח ובניכוי סכום בשיעור של 25% - זכאי המבקש לסך של 133,466 ש"ח בצירוף מע"מ כדין. בכל הנוגע להחזר ההוצאות שנתבקש הודיע הכנ"ר כי אין הוא מתנגד לסכום המבוקש.  

בעקבות תגובת הכנ"ר הוגשה תגובת המבקש. במסגרת התגובה טען המבקש כיהסך של 1,209,853 ש"ח אשר התקבל כתוצאה ממכר מלאי הנייר של החברה התקבל בקופת הכינוס כתוצאה מ" הפעלה שוטפת של עסקי החברה" כפי שמוגדר " ניהול" במסגרת סעיף 1 לתקנות. לכן, זכאי הכונס לשכר ניהול בהתאם לסעיף 7 לתקנות. בהתייחס לסכום של 44,940 ש"ח אשר שולם לו, טען המבקש כי מדובר בשכר טרחה מיוחד אשר נפסק בגין מימוש שעבודים קבועים.עוד טען המבקש כי מתגובת הכנ"ר עולה כי יש להפחית לכאורה משכרו 25% מכל שכר המגיע לו בתיק ולא היא, שכן תקנה 10 (א) לתקנות דנה בהפחתת שכר הטרחה המגיע לפי תקנה 8 לתקנות (כלומר - בגין מימוש) ולא דנה בהפחתה של שכר המגיע לפי תקנה 7 לתקנות הניהול.

כמו כן, טען המבקש כי הנושה המובטח ויתר על הפחתת25%משכר המימושוכי במסגרת תפקידו נדרש המבקש לפעולות ולמאמצים אשר על פי הפרקטיקה מזכים אותו בתוספת מאמץ נכבדה אשר לא התבקשה, הואיל ולא סבר כי יבקשו להפחית משכרו סכום בשיעור של 25%. המבקש פירט את הפעולות בהן נקט במסגרת התיק  - הפעלת החברה כעסק חי לשם מקסום תמורת מכירת מלאי החברה, גביית חובות כלפי החברה בשיעור העומד על כ- 90% מכלל החובות כלפי החברה, הקטנת הוצאות הכינוס וניהול הליכים משפטיים ביחס לטענה שהועלתה על ידי נושה בדבר שימור בעלות במלגזה של החברה- ועתר לחילופין כי בית המשפט יפסוק לו תוספת מאמץ בשיעור של 34% אשר תשלים את שכרו לשכר הקבוע בתקנות ללא הפחתת 25%.

לאחר תגובת המבקש הוגשה תגובה נוספת מטעם הכנ"ר, אשר במסגרתה חזר הכנ"ר על עמדתו לפיה המדובר בתקבולי מימוש שכן מלאי החברה מומש בלא שנרכשה סחורה חדשה כנהוג בניהול, וכי מתחשיב המימוש יש להפחית שיעור של 25%. בכל הנוגע לשכר אשר שולם למבקש טען הכנ"ר כי בסעיף 4 לבקשה אשר לפיה שולם השכר למבקש (כלומר, בש"א 1430/07 לעיל - ד.ק.) הבהיר המבקש כי מדובר בשכר ביניים שיקבע על פי תקנה 8 ולא שכר מיוחד, כפי שנטען על ידו במסגרת הבקשה הנוכחית. לסיום ציין הכנ"ר כי מאחר ואינו חולק על מאמצי המבקש הוא משאיר לשיקול דעתו של בית משפט זה קביעת תוספת מאמץ לשכר על בסיס התחשיב שהובא בתגובתו הקודמת של הכנ"ר.

בעקבות תגובת הכנ"ר הוגשה תגובה נוספת מטעם המבקש במסגרתה נטען, בין היתר, כי אין בתשובת הכנ"ר התייחסות לטעות שנפלה בתגובתו, אשר ממנה עולה כי המבקש אינו זכאי לשכר בגין מימוש השעבודים הקבועים. עוד טען המבקש כי אין מקום לפרשנות המצמצמת של הכנ"ר למונח תקבולי ניהול. לבסוף טען המבקש כי אין זה ברור מהיכן למד הכנ"ר כי השכר שנפסק לו היה בגדר שכר ביניים, שכן דובר בבקשה מיוחדת לשכר בגין מימוש שעבודים קבועים, אשר בחלקם לא ניתנו על נכסי החברה אלא על נכסיהם של בעלי המניות בחברה. בהסתמך על דברים אלה שבהמבקש ועתר כי בית המשפט יפסוק לו את שכרו כמבוקש. 

3. דיון :

מפירוט עמדות הצדדים לעיל, כפי שהובאו בכתבי הדין, עולה כי הסוגיות העומדות לדיון ולהכרעה בפניי הן  אלה: 

ראשית, כיצד יש לסווג את התקבולים שנתקבלו כתוצאה ממכר מלאי הנייר - האם מדובר בתקבולי הכנסה כפי שטוען המבקש, או שמא מדובר בתקבולי מימוש כפי שטוען הכנ"ר.  

שנית, האם יש לנכות בנסיבות שבפניי סכום בשיעור של 25% משכרו של המבקש בהתאם להוראת תקנה 10 (א) לתקנות.

שלישית, מה דינו של התשלום בסך 44,940 ש"ח אשר שולם למבקש  - האם מדובר בתשלום ביניים על חשבון שכר טרחתו של המבקש, או שמא מדובר בתשלום עצמאי ונפרד, אותו זכאי המבקש לקבל בעקבות פעולתו למימוש שעבודים קבועים על נכסים שונים, גם של החברה.