החלטה בתיק פשר 2069/05

עסקינן ב- 2 בקשות מטעם בנק איגוד לישראל בע"מ (להלן: "המבקש" ו/או "הבנק"), למתן צו כינוס והכרזת פשיטת רגל כנגד החייבים המשיבים, ה"ה ישראל ושרית משולם, המתנגדים לבקשת הבנק. מכיוון ששתי הבקשות מבוססות על אותו חוב, ומסכת העובדות והטענות בהן זהה, החלטתי לדון בשתיהן גם יחד במסגרת החלטתי זו.

1.         אחר ששקלתי את הבקשות, לרבות התגובות הארוכות מטעם החייבים שהשתרעו על פני 18 עמודים, מצאתי כי למרות אורכן הרב, אין להתנגדויות אלה בסיס ממשי. זאת ואף זאת; בדיון אשר נערך בפני ביום 11/7/2006 הוריתי לצדדים להגיש את סיכומיהם, ואף למקרא הסיכומים, סבורה אני כי יש להיעתר לבקשות הכינוס. במה דברים אמורים?

2.         הבנק הגיש, ביום 23/3/2003, לבית המשפט המחוזי בתל אביב תביעה כנגד המשיבים בהליך של סדר דין מקוצר, על סך חוב עתק בסך 3,574,659.7$ (דולר ארה"ב) נכון ליום הגשת התביעה. בקשה שהגישו המשיבים למחיקת כותרת התביעה נדחתה, וכך גם בקשתם למתן רשות להגן. ביום 22/2/2005 ניתן על ידי כב' הרשם ברוך פסק דין כנגד המשיבים על מלוא הסכום, קרי 3,574,659.7$.

3.         המשיבים הגישו ערעור לבית המשפט העליון על פסק הדין שניתן כנגדם, וכן בקשה לבית המשפט המחוזי לעיכוב ביצוע ההחלטה. ביום 10/4/2005 דחה בית המשפט את בקשת עיכוב הביצוע. בהתייחסו לטענות המשיבים בדבר נזקים כאלה ואחרים העלולים להיגרם להם מאי עיכוב ההחלטה, קבע כבוד הרשם ברוך כי;

"המבקשים לא הניחו תשתית ראייתית לטענתם לנזק בלתי הפיך, למעט סיסמאות ואמירות כוללניות".

לאחר דחיית הבקשה לעיכוב הביצוע בבית המשפט המחוזי, הגישו המשיבים בקשה לעיכוב ביצוע אף בבית המשפט העליון. בהחלטתו מיום 5/5/2005, הורה כבוד השופט רובינשטיין על עיכובו של שליש מן החוב שנפסק, עד להכרעה בערעור, וזאת כנגד ערבויות להנחת דעתו של בית המשפט המחוזי. כאן המקום לציין, כי לטענת הבנק, לא הפקידו המשיבים כל ערבות ו/או בטוחה,  חרף החלטת כבוד השופט, ואם אכן כך היא, הרי שגם עיכוב הביצוע בנוגע לשליש מהחוב לא חל.

באשר לסיכויי הערעור שהגישו המשיבים קבע כבוד השופט רובינשטיין כי;

"באשר לסיכויי הערעור, דומני כי המדובר במשוכה גבוהה שעל המבקשים לחלוף על פניה; כשלעצמי לא השתכנעתי כי הסיכויים גבוהים. משאלת המבקשים היא להיחלץ ולו חלקית מתשלום חובות גבוהים כל כך, ולמצער לדחות את פרעונם ככל שיוכלו. אך, לב העניין, בסופו של יום, הוא החוב, שהמבקשים לא עמדו בו, ככל הנראה. הטענות האחרות, גם אם יש בהן ממש בזוית זו או אחת ואיני נוקט עמדה בעניין זה, נלוות לכך. אף לא נכנסתי לשאלת ההתנהלות באשר לנכסים משועבדים שמעלה המשיב." 

(ההדגשה אינה במקור- ו.א)

4.         גם בכך לא תמה השתלשלות העניינים; על החלטת בית המשפט העליון בבקשת עיכוב הביצוע, הגישו המשיבים בקשה לעיון חוזר. גם בקשה זו נדחתה (!), ביום 26/5/2005 .

5.         ביום 16.3.05 הגיש הבנק בקשה להמצאת התראת פשיטת רגל כנגד המשיבים, וזאת לאור פסק הדין שניתן כנגדם כאמור בבית המשפט המחוזי. על התראת פשיטת הרגל אשר הומצאה להם, הגישו המשיבים התנגדות. כב' השופטת קרת דחתה ביום 29.9.05 את התנגדות המשיבים להתראת פשיטת רגל . בהחלטתה המנומקת, נדחו שלל הטענות אשר הועלו ע"י המשיבים ואף נקבע כי אין בהן כל ביסוס להתנגדות להתראה. גם על החלטה זו, הגישו המשיבים ערעור לבית המשפט העליון, והנה אף ערעור זה נדחה ביום 1/3/2006 על ידי כבוד השופט גרוניס .

6.         טענתם העיקרית של המשיבים במסגרת תגובתם לבקשה דנא, היתה כי אין להיעתר לבקשת הבנק, כל עוד לא הוכרע הערעור שהוגש לבית המשפט העליון על החלטתו מיום 22/2/2005 של כבוד הרשם ברוך אשר ניתנה בהעדר רשות להתגונן. והנה, ביום 23/5/2006 ניתן פסק הדין בבית המשפט העליון בו קבע בית המשפט כי תינתן למשיבים רשות להתגונן על סכום של 400,000$ בלבד מסכום החוב הפסוק. למעשה, נדחה ערעורם של המשיבים, והסכום אשר נפסק לחובתם בפסק דינו של כבוד הרשם ברוך נותר על כנו, למעט סך של 400,000$ , עליו ניתנה למשיבים רשות להתגונן.

            אוסיף כי בהמשך למתן פסק הדין בביהמ"ש העליון, הגישו המשיבים ביום 27/6/2006 בקשה לתיקון ההתנגדות לצו הכינוס, בה חלקו המשיבים על גובהו של החוב, וכן טענו כי אמדן הבטוחות על ידי הבנק נעשה בחוסר תום לב. בהחלטת הביניים מיום 29/6/2006 אשר ניתנה בבקשת התיקון,  ציינתי:

" כדי לשנות באופן מהותי את התנגדותם הנוכחית של החייבים, באשר לא עולה ממנה מחלוקת על עצם קיומו של החוב, אלא רק על גובהו, וממילא נבדקות כל הבטוחות ותביעות החוב אשר יוגשו לאשורן, לאחר הינתן הצו, אם אכן זה יינתן" (ההדגשה אינה במקור- ו.א).

8.         דומה כי המשיבים ניסו לנקוט בכל דרך שהיא לדחות את הקץ מתשלום החוב שנפסק נגדם . אשר לטענת המשיבים כי בקשת הכינוס הוגשה באיחור, למעלה 3 חודשים לאחר התראת פשיטת הרגל; בטענה זו אין ממש. תקנה 5(ב) לתקנות פשיטת הרגל קובעת בלשון ברורה, כי כל עוד לא החליט בית המשפט בהתנגדות, לא יהיה באי מילוי אחר דרישת ההתראה, מעשה פשיטת רגל. רק משנדחתה בקשת ההתנגדות ביום 29/9/2005, החל מניין הימים להגשת בקשת כינוס בגין מעשה פשיטת הרגל, ומכיוון שבקשת הכינוס הוגשה ביום 10/11/205, ובתוך מסגרת שלושה החודשים הקבועים בסעיף 7(3) לפקודה, הרי שדין טענה זו להידחות.

            לא זאת אלא אף זאת; גם בשאר טענותיהם של המשיבים כנגד הבקשה אין ממש. כך למשל, טענתם כי הבנק, כנושה מובטח, אינו יכול להגיש את בקשת הכינוס, משום שלא ויתר על הבטוחה שבידו, כאמור בסעיף 8 לפקודת פשיטת הרגל. בעניין זה, ציין הבנק כבר עם הגשת הבקשה, כי ברשותו בטוחות כגון יהלומים גולמיים ששועבדו, ומוערכים ביחד בסך של כ 1,588,701$. הנה כי כן, הבנק נתן אומדן של שווי הבטוחה שנמצאת בידו. משלא מספיקה הבטוחה לפירעון החוב, גם לאחר עיכוב שליש ממנו, הרי שאין למנוע מהבנק לממש את זכותו לפרוע את החוב החלוט בדרך של צו כינוס על נכסי החייבים.

9.         אשר לטענת המשיבים בדבר הפחתת החוב בפסוק; טענה זו חזרה אף בכתבי הסיכומים אשר הגישו לאחר הדיון אשר נערך בפני ביום 11/7/2006. דא עקא; בסיכומיהם לא כפרו המשיבים בעצם קיומו של החוב לבנק , וכל טענותיהם חוזרות לסוגיות הנוגעות לגובה החיוב. לעניין זה אעיר עוד כי החלטת בית המשפט העליון לא הפחיתה את סכום החוב הפסוק, אלא קבעה כי ניתנת רשות להתגונן על חלק מסכום זה .

            איני סבורה כי זה המקום לשוב ולדון בכל אותן טענות אשר הועלו על ידי המשיבים בכתבי הסיכומים, באשר לתום ליבו של הבנק והתנהלותו אל מולם. די לומר כי טענה זו נדחתה על ידי כבוד השופט גרוניס אשר לא מצא ממש בטענה זו.  למשיבים היה יומם בבית המשפט, וכעת משלא שולם החוב, ואף נדחתה התנגדות המשיבים להתראת פשיטת הרגל, נסללה למעשה הדרך למתן צווי הכינוס.

            בנקודה זו אעיר כי תום ליבם של המשיבים הוא שמוטל כאן בספק. התנהלותם של המשיבים לאורך השתלשלותה של פרשה זו, יוצרת תחושה כי המשיבים הם שניצלו את הליך ההתנגדות להתראת פשיטת הרגל ככל שלאל ידיהם, על מנת לנסות ולסרבל עד כמה שניתן את הליכי פשיטת הרגל, ולהערים קשיים על המבקש.