מונחת בפני בקשה לפירוקן הזמני של החברות ג'ירוטק השקעות בע"מ ואינטגרל שירותים פיננסיים (ישראל) בע"מ (להלן: "המשיבות"). עסקינן בחברות, אשר נטלו כספי משקיעים במטרה להשקיעם כך שיניבו רווחיות גבוהה. אין חולק כי במרוצת החודשים האחרונים, ולאחר שינוי מבני שנערך בקבוצת החברות, שהמשיבות הינן חלק ממנה, אבד חלק הארי של סכום ההשקעה, ואף היתרה אינה מובטחת, בלשון המעטה, ולא הושבה למעשה עד היום.
המבקשים, אשר רבים מהם השקיעו את כל כספם בהשקעות דנן, טוענים לשורה של מעשי תרמית והפרת הסכמים מצד המשיבות ומנהלן, מר אדריאן דוידסקו (להלן: "דוידסקו"). זאת, לרבות הפרת ההתחייבות לנהל את ההשקעות בשקיפות, חסימה והסתרה מכוונת של מידע מהמשקיעים, וכן הברחת נכסים לחו"ל, באורח שלשיטת המבקשים, רק מפרק עשוי להצליח ולגלות את מיקום הכספים. כמו כן, טוענים המבקשים כי הודאתן המשתמעת של המשיבות, כי אינן יכולות עתה להשיב את שארית ההשקעה של המבקשים, אינה אלא הודאה מפורשת בחדלות פרעון.
המשיבות, לעומת זאת, מתנגדות לבקשה וטוענות כי לא הוכחה נשיה של המבקשים כנגדן.
לשיטת המשיבות, עסקינן היה מלכתחילה בהשקעה שכרוכה בסיכון גבוה, דבר אשר הוסבר למשיבים והם אף הוחתמו על מסמכים בנוסח זה. אי לכך, אובדן הכספים אינו אלא התממשות סיכון, שאינו יוצר כל נשיה כנגד המשיבות.
זאת ועוד; לשיטת המשיבות, אותה "הברחה של כספים לחוץ לארץ" לה טוענים המבקשים, אינו אלא חלק מהשינוי המבני שעברה קבוצת החברות חודשים טרם אובדן ההשקעות, כאשר הפכה, תוך יידועם מראש של לקוחותיה ל"קרן בינלאומית". המשיבות טוענות בעניין זה (ואף הוכיחו זאת לכאורה באמצעות מסמכים שתוכנם לא נסתר ואף לא הוכחש כדבעי על-ידי המבקשים) כי כל המשקיעים קיבלו מידע על השינוי מבעוד מועד,
וניתנה להם הזדמנות למשוך את כספם
(אשר נשא עד אז רווחים נאים).
מוסיפות המשיבות וטוענות, כי לאחר שינוי המבנה, הרי שהן עצמן - החברות הרשומות ופועלות בארץ - אינן מחזיקות ואינן אמורות להחזיק בכספי המבקשים, אשר הועברו, בהתאם למבנה החדש, לחברות אחרות הרשומות ופועלות באיי קיימן. המשיבות עצמן, לעומת זאת, תפקידן לא היה אלא ליתן שירות לקוחות למשקיעים ולבצע פעולות דומות. אי לכך, טוענות הן כי לא היה כל מקום לתבוע אותן דווקא, וזאת - חרף העובדה כי מר דוידסקו הוא "הרוח החיה" בכל קבוצת החברות.
המבקשים מתנגדים בחריפות לטענות אלה, וטוענים כי במסגרת ביצוע צוים זמניים (אשר עצם תוקפם ודרך ביצועם נתון במחלוקת קשה בין הצדדים) נמצאו מסמכים המבססים חשדות למעשי מרמה והתנהלות פלילית חמורה. כמו כן, טוענים המשיבים כי למרות המצג העולה מהמסמכים בכתב עליו הוחתמו המשקיעים, הרי שמר דוידסקו טען באוזניהם, לכאורה, כי הסיכונים המצויינים במסמכים הם "עניין טכני בלבד", וכי "שום דבר מהותי לא ישתנה".
עיינתי בכתבי הטענות, החלטתי לערוך דיון בו נחקרו הן נציגת המבקשים והן מר דוידסקו, ולאחר שהוגשו הסיכומים בכתב, הגיעה העת ליתן החלטתי.
מסגרת ההתדיינות הנוכחית בין הצדדים
1. טרם אגש להכרעת הבקשה לגופו של עניין, מן הראוי להקדים ולהעיר:
ההכרעה שבפני איננה, בשום פנים ואופן, הכרעה כוללת וסופית במכלול הסכסוכים והפלוגתאות בין הצדדים
. הבקשה אינה אלא
בקשה לפירוק זמני
, אשר, באורח דומה לבקשות אחרות לסעד זמני פוגעני ודראסטי, מוכרעת על-ידי בדיקת היסודות הבאים:
א.
מידת הסיכוי הקיים למבקשים לזכות בתביעה לסעד העיקרי
, ובנסיבות המקרה דנן - הסיכוי שיש לטענותיהם העובדתיות והמשפטיות להביא למתן צו פירוק קבוע לחברה. במידה, והסיכוי לכך הוא נמוך, הרי שאין כל טעם ליתן סעד פירוק זמני במסגרת בקשה אשר סביר להניח כי דינה להדחות. לאלמנט זה משקל רב מאד באותם מקרים, בהם בקשת הפירוק הזמני הופכת לבקשה במעמד שני הצדדים, מוגשים כתבי טענות העוסקים רבות בסעד העיקרי, ואף נערכים דיון ובירור עובדתי מסויים.
ב.
מאזן הנוחות
: מידת הצלחתם של המבקשים להוכיח כי קיים חשש מהותי כי מצבם ישתנה לרעה במידה ולא ינתן סעד פירוק זמני, וזאת תוך השוואה לנזק שיגרם לחברה המשיבה ממתן הצו. ככל שהוכחו, למשל, חשדות מבוססים להברחת נכסים מחד גיסא, ומיעוט או העדר פעילות של החברה המשיבה מאידך גיסא, כך נוטה מאזן הנוחות לטובת מבקשי הפירוק הזמני.
עם זאת, ראוי לחזור ולהעיר כי במידה ובית המשפט מתרשם, שהסיכוי לזכות בסעד העיקרי הוא קלוש ביותר, הרי שבדרך-כלל לא יטה להוציא צו פירוק זמני, גם אם הצליחו המבקשים להוכיח כי מאזן הנוחות נוטה לטובתם באורח ברור.
2. המכשול המרכזי העומד בפני המבקשים במקרה הנוכחי, קשור למבחן הראשון - קרי, לשאלת סיכויהם לזכות בבקשה לסעד העיקרי, הוא סעד הפירוק הקבוע. זאת מדוע?
התשובה היא, כי אין חולק שבנסיבות המקרה דנן
לא פנו המבקשים עדיין לערכאה אזרחית
, ולא השיגו פסק-דין הקובע חבות של המשיבות לטובתם, באופן שהיה מבסס באורח חד-משמעי אפשרות לדרישת תשלום לפי סעיף 258(1) לפקודת החברות - כל זאת, בעוד המשיבות חולקות על עצם חבותן כלפי המבקשים או מי מהם.
לא בכדי, נטען כנגד המבקשים כי ניסו לכאורה לבצע "קיצור דרך" ולפנות במישרין לבית המשפט של פירוק, בעוד משקיעים אחרים אשר נפגעו אף הם מאובדן כספים בגין השקעתן דרך קבוצת החברות, פנו אף פנו בתביעה אזרחית בבית המשפט המוסמך.
זאת ואף זאת; העובדה כי המשיבות כופרות בעצם חבותן חותר לא רק תחת היכולת להפעיל את "חזקת חדלות הפרעון" הקבועה בסעיף 258(1) לפקודת החברות, אלא אף
תחת עצם מעמדם ויכולתם של המבקשים להגיש בקשת פירוק
, באשר אין חולק כי זכות זו אינה מוקנית לכולי עלמא, אלא אך ורק לאותם גורמים אשר מאוזכרים בסעיף 259 - כאשר הקטגוריה היחידה הרלוונטית לענייננו הינה זו המתייחסת לנושי החברה. לכאורה, די בכך כדי לחסום את המבקשים אף מלנסות ולהסתמך על עילות פירוק אחרות, כגון הוכחת חדלות פרעון לפי סעיף 258(3) לפקודה, ושמא אף בקשה המתבססת על סעיף 257(5), הדן בפירוק "מן הצדק ומן היושר".
3. יוצא, אם כן, כי נקודת הבירור המרכזית בסוגיה שבפני נוגעת לסוגיית הנשיה השנויה במחלוקת, באשר אם לא יעלה בידי המבקשים לצלוח מכשול מהותי זה, לא יהיה מנוס מלהסיק כי סיכוייהם לזכות בסעד העיקרי הינו נמוך ביותר, ואי לכך אין כל טעם להיעתר לבקשת הפירוק הזמני.