החלטה בתיק פשר 1947/05

מונח בפני ערעורה של גב' אורית דיין (להלן: " המערערת") על החלטתו של הנאמן לנכסיו של החייב איל שכטר (להלן: " הנאמן" ו-" החייב", בהתאמה), בה נדחו תביעת החוב אשר הגישה, וכן בקשה להארכת מועד להגשת תביעת חוב, וזאת בשל איחור בהגשת תביעת החוב והיעדר טעמים מיוחדים להארכת המועד להגשתה. מן האמור בערעור עולה, כי תביעת החוב מבוססת על הסכם מכר מיום 30.9.2001, בו רכשה המערערת דירה מהחייב ומשניים נוספים, תוך התחייבות של המוכרים לשאת בתשלומי מס שבח. שומה עצמית שהגישה המערערת לרשויות המס נדחתה, המערערת חויבה ביום27.2.2002 בתשלום מס שבח, ובית המשפט המחוזי (ועדת הערר על מס שבח) דחה ביום 18.1.2005 ערעור שהוגש על השומה. ערעור לבית המשפט העליון על החלטת ועדת הערר נדחה אף הוא ביום 14.6.2006. המערערת טוענת כי פנתה לחייב לאחר דחיית ערעורה בבית המשפט העליון, במהלך חודש 10/2006, לברר אם שילם את החוב, וכי בשיחה זו מסר לה החייב כי הוא מצוי בהליכי חדלות פירעון. למרות זאת הוגשה תביעת החוב של המערערת רק ביום 10.4.2007, ובצידה בקשה להארכת מועד להגשתה. לטענת המערערת מקורו של חוב החייב כלפיה הוא בהליכים אשר החלו טרם מתן צו הכינוס. עוד טוענת המערערת כי החוב עצמו התגבש באופן סופי רק עם דחיית ערעורה בבית המשפט העליון ביום 14.6.2006, וכי רק מאותה עת יכולה היתה לקום חזקה לידיעתה אודות צו הכינוס לחייב, שכן רק מאותו מועד הפכה לנושה של החייב. כן טוענת המערערת כי אין לראות כהשתהות את התקופה שעברה מיום מתן פסק הדין בבית המשפט העליון ועד לפנייתה לחייב, וכן את התקופה שעברה מיום היוודע לה מפי החייב כי הוא בהליכי חדלות פירעון ועד להגשת תביעת החוב. לאור טענותיה אלו עותרת המערערת כי תביעת החוב תתקבל, ולחילופין כי תתקבל בקשתה לדחיית המועד להגשתה.

הנאמן, בתגובתו, מציין כי נגד החייב ניתן צו כינוס ביום 10.10.2005, וביום 9.11.2005 פורסם דבר מתן הצו בעיתונות הכתובה. משכך, הרי שהמערערת הגישה את תביעת החוב באיחור של כמעט שנה שלמה. הנאמן טוען כי החוב בגינו הוגשה תביעת החוב התגבש כבר במועד משלוח השומה הראשונה, וכי אין בהגשת ערעור כדי לפגוע בהתגבשות החוב, למצער כחוב עתידי. זכותה של המערערת, כך הנאמן, להגיש את תביעת החוב קמה מיד עם מתן צו הכינוס, וזאת לאור העובדה שבאותה עת כבר היה ידוע לה אודות השומה. הנאמן מוסיף וטוען, כי למערערת קמה חזקת הידיעה אודות מתן צו הכינוס לחייב במועד הפרסום, ואין לקבל טענתה כי רק לאחר ששוחחה עם החייב נודע לה על כך. עוד טוען הנאמן כי לאחר שנדחה ערעורה בבית המשפט העליון, ולאחר שפנתה לחייב ונודע לה (לטענתה) אודות צו הכינוס, השתהתה המערערת בהגשת תביעת החוב כ-6 חודשים נוספים. השתהות זו, בצירוף כל האמור לעיל, שוללים כל קיום של טעמים מיוחדים המצדיקים היעתרות של הנאמן לבקשת המערערת להארכת המועד להגשת תביעת החוב, וכן מצדיקים את דחיית תביעת החוב בשל האיחור בהגשתה.

הכנ"ר, בתגובתו, תומך בעמדת הנאמן, על פיה בדין דחה את תביעת החוב ואת בקשת המערערת להארכת המועד להגשתה.

לאחר עיון בטענות הצדדים ובתגובת הכנ"ר, ניתנת החלטתי זו:

1.         אין עוררין כי צו הכינוס ניתן כנגד החייב ביום 10.10.2005, ופורסם כדין ביום 9.11.2005. משכך, קמה חזקה לידיעתה האובייקטיבית של המערערת לקיומו של צו הכינוס, ואין בעובדה כי הגישה ערר על החלטת רשויות המס, ולאחר מכן אף ערעור לבית המשפט העליון, כדי למוסס חזקה זו. המערערת לא העלתה כל טענה התומכת בהסבריה לאי ידיעתה אודות הצו. נהפוך הוא; המערערת קושרת את הגשת הערר והערעור, וכן את עיכוב ההחלטות בהליכים אלו, לשאלת ידיעתה אודות צו הכינוס. אין באפשרותי לקבל את טענתה של המערערת כי לא ידעה, ואף כי לא היה עליה לדעת אודות צו הכינוס. הפרסום אודות מתן צו הכינוס נועד להקים חזקת ידיעה כלפי כולי עלמא, ועל פלוני המעוניין לסתור חזקה זו לבסס טענותיו ב נסיבות אובייקטיביות אשר בעקבותיהן לא ניתן לייחס לו ידיעה כזו. המערערת לא עשתה כן בטענותיה, ואין בסברותיה הסובייקטיביות של המערערת אודות התגבשות החוב או אי התגבשותו כדי לסייע לה בשאלה זו. הואיל וניתן לייחס למערערת ידיעה קונסטרוקטיבית אודות הצו. יש להוסיף, לאמור לעיל, את השתהותה הבלתי מוסברת של המערערת בהגשת תביעת החוב, אף לאחר שנודע לה אודות צו הכינוס. כאמור, לאחר שבית המשפט העליון דחה את ערעורה בחודש 6/2006, פנתה המערערת לחייב במהלך חודש 10/2006, או אז נודע לה - לטענתה - כי ניתן כנגדו צו כינוס. על אף ידיעה זו, השתהתה המערערת במשך כשישה חודשים נוספים טרם הגישה את תביעת החוב בחודש 4/2007. לאיחור זה לא נתנה המערערת כל הסבר.

אשר על כן, אני קובעת כי תביעת החוב הוגשה על ידי המערערת באיחור ניכר של כשנה, ובדין דחה הנאמן את תביעת החוב בשל האיחור בהגשתה.

2.         המערערת הגישה, בצד תביעת החוב, בקשה להארכת מועד להגשתה, ואף את זו דחה הנאמן בטענה כי המערערת לא הציגה כל טעם מיוחד לאיחור. התצהיר אשר צירפה המערערת לבקשתה להארכת המועד, אינו מציין, ולו ברמז, כל טעם מיוחד לאיחור בהגשת תביעת החוב, למעט אזכורם של ההליכים אשר התנהלו בפני וועדת הערר ובפני בית המשפט העליון.

סעיף 71(ב) לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], התש"ם-1980 קובע כי:

"(ב) נושה רשאי להגיש תביעת חוב תוך ששה חודשים מיום מתן צו הכינוס, בדרכים ובאופן שיקבע השר; הכונס הרשמי בתפקידו כנאמן על נכסי החייב, או הנאמן, רשאים, מטעמים מיוחדים שיירשמו, להאריך את התקופה להגשת תביעת חוב של נושה לפרק זמן שיקבעו בהחלטתם, אם שוכנעו כי הנושה לא יכול היה להגישה במועד שנקבע." (ההדגשות אינן במקור)

כן נקבע על ידי ב פש"ר 1021/98 בש"א 5844/04 הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ נגד עו"ד ערן קאופמן, כי:

"כך או כך, אי ידיעה גרידא, אף בתום לב, אין בה בכדי להקים טעם מיוחד ; מכח קל וחומר, חל דין זה מקום בו ידע הנושה על ההליכים, אולם בשל טעות אנוש או פרשנות שגויה של הדין, נמנע מהגשת תביעת חובו במועד". (ההדגשה שלי - ו.א.)

3.         מן המפורסמות הוא כי הגשת ערעור על חיוב כספי אינה מהווה טעם מיוחד למתן ארכה להגשת תביעת חוב בהליכי חדלות פירעון בשל אותו חיוב (ר' החלטתי ב- פש"ר 1021/98 בש"א 5844/04 הבנק הבינלאומי נ' מפרק חב' פאן-אל-א סחר בינלאומי פ.א. בע"מ, פורסם בנבו). נוכח ידיעתה הקונסטרוקטיבית של המערערת אודות מתן צו הכינוס, כאמור לעיל, הרי שפרשנותה המוטעית של המערערת את הדין, והמתנתה בעקבות זאת בהגשת תביעת החוב רק לאחר מיצוי הליכי הערעור, אינם יכולים להוות טעמים מיוחדים לאיחור. כמו כן יש ליתן את הדעת לשיהוי הארוך והבלתי מוסבר של המערערת בהגשת תביעת החוב לאחר שנודע לה אודות צו הכינוס (ולעניין השיהוי ר' הסיפא לסעיף 6 להחלטה בעניין פאן-אל-א הנ"ל).

4.         בסעיף 3(ב) כתב תשובתה, טוענת המערערת כי הנושה האמיתי של החייב בחוב הנדון הינן רשויות המס, אשר ניהלו הליכים משפטיים כנגד החייב. עוד צוין שם כי החייב יוצג בהליכים אלו על ידי בא כוחה של המערערת . הגם שלא ירדתי לסוף דעתה של המערערת בעתירתה לראות בעובדה, כי הנושה של החייב הינו למעשה רשויות המס, כטעם מיוחד להארכת המועד, הרי שעולה מן האמור בכתב התשובה, כי למצער היה על בא כוחה של המערערת לדעת אודות הליכי הכינוס של החייב, וזאת נוכח ייצוגו. הואיל ולא עלתה בפני כל טענה אודות הטעיית המערערת ו/או בא כוחה על ידי החייב, הרי שבטענה זו של המערערת ושל בא כוחה יש לראות כמקימה נדבך נוסף בידיעתה הקונסטרוקטיבית של המערערת אודות צו הכינוס.

5.         עוד יצוין, כי מצבה של המערערת לאחר דחיית תביעת החוב שהגישה, ואף לו יידחה ערעורה, טוב לאין שיעור ממצבו של כל נושה "רגיל" אחר של החייב, וזאת לאור העובדה שהסכם המכר נחתם בין המערערת לבין החייב ושניים נוספים, ושלושת המוכרים, וביניהם החייב, חייבים על פי הסכם המכר ביחד ולחוד. יוצא, אם כן, כי המערערת תוכל למצוא מזור משני המוכרים האחרים.

6.         סוף דבר, דין הערעור להידחות במלואו. המערערת תשא בהוצאות הנאמן בסך 10,000 ש"ח בצירוף מע"מ. סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד ליום התשלום בפועל.

המזכירות תודיע לצדדים על המצא ההחלטה לרשותם החל מהיום.

היום י"ג בחשון, תשס"ח (25 באוקטובר 2007) בהעדר הצדדים.