החלטה בתיק פשר 1896/02

מונחת בפני בקשתם של עו"ד צוריאל לביא, מנהלה המיוחד של חברת נגה אלקטרומכניקה בע"מ, ושל עו"ד גבי מויאל, נאמן של חברת אמדר לבנין (אילת) בע"מ (להלן: "המבקשים" ו"החברות", בהתאמה). עיקרה של הבקשה הינו כי אורה לבורר שמונה לדון בבוררות המתנהלת בין החברות לבין מר דגן ומר אלי אוזן, לבטל צווי זימון אישיים שהוציא לבעלי התפקיד, ליתן עדות במסגרת הבוררות. המשיב, מר אלי אוזן, מתנגד לבקשה בחריפות ועותר לכך כי תדחה, תוך הטלת הוצאות אישיות על המבקשים. כונס הנכסים הרשמי, לעומת זאת תומך בעמדת המבקשים, וטוען כי עסקינן בהגנה נדרשת על בעלי תפקיד, העלולים להדרש לחשוף מידע אשר אין למשיבים זכות להחשף אליו.

1.         בין המבקשים לבין מר אוזן, מנהל לשעבר בתשלובת נגה, נטוש סכסוך משפטי קשה, שעודנו תלוי ועומד בפני במסגרת בקשות אחרות. בין היתר, מאשימים המבקשים את מר אוזן בנטילה שלא כדין של כספים רבים מהחברה, ותובעים את השבתם לפי סעיף 374 לפקודת החברות, על כל המשתמע מכך. במסגרת זו, נוהלו בין הצדדים הליכי ביניים ומאבקים אודות ראיות, ואף הוחלפו ביניהם האשמות קשות.

במקביל לסכסוך זה, אשר נידון בפני, נטוש בין הצדדים סכסוך נוסף, הכרוך אף הוא בעקיפין בעסקיהן של החברות שקרסו; במסגרת סכסוך זה, חשוף מר אוזן לסכנה כי יתבע לשלם סכומים לחברת אמדר, וזאת כערב לחובותיה של חברת נגה אלקטרומכניקה (נדל"ן) 1994 בע"מ, המצויה אף היא בשליטתו של בעל התפקיד, עו"ד צוריאל לביא. סכסוך זה נדון בבית המשפט המחוזי בבאר-שבע, והועבר לבוררות, אשר במסגרתה הוצאו הצווים נשוא בקשה זו.

2.         כבר בשלב זה, מן הראוי להעיר כי חרף העובדה כי מדובר בשני סכסוכים משפטיים שונים, הרי שדי בעיון חטוף בכתבי הטענות בכדי להבהיר, כי למסכת יחסים מורכבת זו בין הצדדים קיימת אף קיימת השפעה על הבקשה הנוכחית. זאת, הן נוכח העובדה כי לטענת בעלי התפקיד, מעוניין מר אוזן בהעדתם לחשוף חומר אשר עשוי להטיב את מצבו במסגרת הסכסוך נשוא סעיף 374, וזאת לכאורה בלא שיהיה זכאי לכך, והן ובעיקר בכל הנוגע למתחים וליריבות שבין הצדדים, אשר דומה כי גלשה אף לתחום היחסים בין הפרקליטים לבין עצמם. במסגרת הבקשה הנוכחית, צרפו המבקשים את בא-כוחו של אוזן, עו"ד קסוטו, באורח אישי כמשיב. עו"ד קסוטו, מצידו, מבקש דחיה על הסף, וטוען כי עסקינן בניסון פסול "להלך אימים" (כך כלשונו) על פרקליט, ואי לכך, עותר הוא להטלת הוצאות אישיות על המבקשים.

לאחר שעיינתי בטענות הצדדים, ניתנת החלטתי זו.

3.         אין ולא יכול להיות ספק, כי בעל תפקיד אינו מתדיין רגיל גרידא, אלא משמש במידה רבה "ידו הארוכה של בית המשפט" אשר מינה אותו, וזאת במקביל ובנוסף לתפקידו כאורגן הנכנס בנעלי החברה. על רקע זה, התפתחה שורת דינים והלכות פסוקות, אשר - בניגוד למה שיתכן ומשתמע מטענותיו של המשיב - אכן מאבחנות בין בעל תפקיד לבין "מתדיין מהשורה", וזאת ככל שעסקינן בהליכים בהם מעורב בעל התפקיד מתוקף תפקידו ככזה , להבדיל מהליכים הקשורים אליו בכובעו כאדם פרטי.

כך למשל, ניתן בהלכה הפסוקה פטור לבעלי תפקיד מהחובה להגיש תצהיר (לעניין זה, ראה בין היתר ע.א. 5709/99 זיוה לוין נ' עו"ד גד שילר), וכמו כן נקבעו הגבלות על יכולת הצד שכנגד לחקור אותם במסגרת הליכים משפטיים. עם זאת, מן הראוי להדגיש כי אין עסקינן בכלל גורף, מוחלט ונטול חריגים , אלא בפטור הנתון תמיד לשיקול דעתו של בית המשפט. לשון אחר; בית המשפט הדן בסכסוך עשוי, באורח חריג ולפי שיקול דעתו, לחייב בעלי תפקיד באותן חובות מהן הם פטורים בדרך-כלל, כולן או מקצתן. לעניין זה, אוסיף ואעיר כי חריגים אלו אינם מוגבלים למצב בו עולות כנגד בעל התפקיד טענות בדבר מרמה , או חשדות אחרות המחייבים חקירתו בתור מי שמואשם במעשים שאינם כדין. לעיתים, עשוי בית המשפט להתקל במצבים נוספים בהם עולה, כי מתן היתר לחקירת בעל תפקיד הינו צעד צודק ונכון בנסיבותיו החריגות של המקרה. זאת, בין אם עסקינן בסוגיה בה ניכר כי לבעל התפקיד ישנו ידע אישי , אשר חקירתו לגביו עשויה לייעל על בירור האמת ועל ההכרעה המשפטית, ובין אם מכל סיבה אחרת אשר נראית לבית המשפט חשובה די הצורך בכדי לחרוג מהכלל הרגיל, לפיו אין מזמנים בעל תפקיד לחקירה.

4.         זאת ואף זאת; מן הראוי להקפיד ולאבחן היטב בין עצם עריכת החקירה , לבין תוכנה האפשרי של החקירה או מקצתה . אין ספק, כי החלטה לפיה ראוי לחקור בעל תפקיד, אינה מאיינת דינים אחרים, אשר מאפשרים שלא לחשוף מידע כזה או אחר לצד מעוניין , וחזקה אף על בית המשפט המחוזי בבאר-שבע ועל כב' הבורר כי הם מודעים היטב לאבחנה זו, ויתחשבו בה במידת הצורך.

לשון אחר: אף אם בעל תפקיד נחקר (מסיבה כלשהי) בפני ערכאה הדנה בסכסוך פלוני בין החברה לצד ג', הרי שאם וכאשר הוא נשאל שאלה אשר יש לו סיבה מוצדקת בדין לסרב לענות עליה, הרי שזכותו וחובתו לעשות כן, ובמידת הצורך - להעביר את הדיון אל הערכאה המוסמכת (ובנסיבות העניין - בית המשפט אשר מינה את הבורר).

אי לכך, ספק אם הנימוקים שמעלה כונס הנכסים הרשמי בהרחבה בעניין זה, כוחם יפה בכדי למנוע את עצם זימונם של המבקשים לעדות; זאת באשר הזימון לכשעצמו, אין בו בכדי לעקוף הלכות המונעות מצדדי ג' כאלו ואחרים גישה למידע ספציפי - ודינה של סוגיה זו להתברר במסגרת התנגדותם של המבקשים לענות על שאלות כאלו ואחרות. בעניין זה, אין לי אלא לתמוה, מה נפקא מינא בין העדת המבקשים לבין החלפת העדות בשאלון, אמצעי אשר לדעת כונס הנכסים הרשמי ניתן לעשות בו שימוש במסגרת המקרה דנן; כאן ואף כאן עשויות להופיע שאלות שלא ממין העניין, אשר נראות על-פניהן כ"מסע דיג" בלתי ראוי של מידע שאין למר אוזן זכות לחושפו, ובשני המקרים רשאים המבקשים ואף חייבים להתנגד לאותה שאלה.

5.         מהו, אם כן, הדין בנסיבות המקרה?

יתכן מאד, כי המבקשים סבורים בכנות כי במסגרת הבוררות "נשחקו" במידה מסויימת הזכויות המשפטיות המוקנות להן כבעלי תפקיד, וזאת במובן זה כי כב' הבורר ובית המשפט המחוזי בבאר-שבע פירשו באורח מרחיב מדי (לשיטת המבקשים) את החריג המתיר לקרוא בעל תפקיד לעדות. זאת, לצד טענותיהם הנוגעות לטיב מניעיהם של מר אוזן ובא-כוחו, הקשורים לכאורה לסכסוכים אחרים הנטושים בין הצדדים.

אלא מאי? בנסיבות המקרה, קיים קושי בהתערבות בהחלטות מסוג זה, באשר עסקינן למעשה בהליך אשר - אף אם הוא נוגע לחברות חדלות הפרעון - נפתח ונמשך כדין ובאישור בערכאות "חיצוניות" (ואין נפקא מינא, בנסיבות המקרה, האם הסיבה לכך הינה כי הבירור העובדתי הנדרש הינו סבוך מדי בכדי להתאים למסגרת "בקשה למתן הוראות", או שמא כל סיבה אחרת).

לאור האמור לעיל, עולה ספק גדול, האם ראוי כי בית המשפט של חדלות פרעון יתערב, בדיעבד, בהליכי-ביניים או הליכים דיוניים מובהקים המתקיימים באותה ערכאה "חיצונית", וזאת כאילו הוא עצמו ממשיך לשמש כערכאה הדנה באותו סכסוך. ספק גדול בעיני, האם ניתן או ראוי לפרש מתן היתר לפתוח או להמשיך הליך בערכאה אחרת (לפי סעיף 267 לפקודת החברות, סעיף 350 לחוק החברות או כל סעיף אחר החל בעניין זה), כאילו עסקינן לעולם ב"העברה לחצאין" או "העברה על תנאי", אשר ניתן להופכה או להתערב בחלקים ממנה - מלבד אולי במקרים קיצוניים שבקיצוניים של חריגה מסמכות או פעולה הנוגדת את דיני חדלות הפרעון. כל זאת, כמובן, להבדיל מסוג מקרים אחרים, בהם מגיש צד מעוניין את התביעה לאותה "ערכאה חיצונית" בלא אישור בית המשפט של חדלות פרעון, ולמעשה בניגוד לדין.

המסקנה מכל האמור לעיל, הינה כי קיים טעם מהותי לפגם בכך, כי בית משפט זה יתערב בשיקול-דעתה של הערכאה החיצונית, וזאת אף אם יתכן והוא עצמו היה מאזן את הערכים המתנגשים והשיקולים השונים בצורה אחרת.

6.         בקצירת האומר אבהיר, כי נסיבות המקרה דנן רחוקות, בשלב זה, מלהגיע ולו לכאורה לאותו מצב דברים קיצוני וחריג בו ניתן יהיה אף לשקול התערבות מסוג זה. עניין לנו, כאמור, בשאלה אימתי חורגים מהכלל הרגיל ומעידים בעלי תפקיד, סוגיה המסורה לשיקול דעת רחב של בית המשפט; אי לכך, הרי שברוב-רובם המכריע של המקרים, אין כל סיבה כי בית המשפט של פירוק יתערב ויחליף את שיקול דעתם של הבורר או בית המשפט שמינה אותו בשיקול דעתו הוא.

זאת ועוד; תוצאה זו מסתברת אף יותר בנסיבות המקרה הנוכחי, בהן אין חולק כי המבקשים העידו בעבר בסוגיות שבמחלוקת , אלא שלאור מהלך דיוני אשר חילק את הדיון לשניים בהפרידו בין סוגיות אחריות לסוגיות חישוב הנזק, מתבקשת העדתם בשנית. קרי - בעלי התפקיד עצמם, חרף ההסתייגות שחשו, לא סברו מלכתחילה כי העדתם בפרשה נוגדת את הדין, או מסבה לכשעצמה נזק שלא כדין לחברות חדלות הפרעון עליהן הם מופקדים; בעניין זה, ספק אם השתנו הדברים באורח מהותי בין העדות הראשונה לעדות נשוא הבקשה דנן.