החלטה בתיק פשר 1739/02

מונחת בפני בקשתם של מר עזריאל פויכטוונגר וחברת סלאלום פיתוח והשקעות בע"מ (להלן: "המבקשים"), כי אסלק על הסף תובענה שהוגשה כנגדם על-פי סעיף 374 לפקודת החברות. הבקשה מושתתת על מספר עילות, ביניהן טענה לפיה אין תחולה לסעיפים 373 ו-374 לפקודת החברות בהליכי הקפאות הליכים (להבדיל מפירוק), פגיעה בזכויות דיוניות, חוסר סמכות מצד הנאמן להגשת תביעה, וכיוצא באלו. מגיש התביעה, הנאמן על הסדר הנושים של אפקון תעשיות בע"מ, וכן כונס הנכסים הרשמי, מתנגדים לבקשה.

עיינתי בטענות הצדדים, ומאחר והמחלוקת העומדת להכרעה הינה מחלוקת משפטית בלבד, הנוגעת לתחולת סעיפי חוק בהקפאת הליכים ובסילוק על הסף, מצאתי כי ראוי יהיה, בנסיבות המקרה, ליתן החלטה על פי סמכותי שבתקנה 241 לתקנות סדר הדין האזרחי, וכך אני עושה.

1.         תשלובת פויכטוונגר, אשר אפקון תעשיות בע"מ (בשמה דהיום) היתה חלק ממנו, קרסה במחצית שנת 2002, והחברות השייכות אליה נקלעו להקפאת הליכים; כל זאת, תוך גרימת נזקים עצומים לנושים, עובדים וצדדים שלישיים, בסכום אשר על פי חלק מן ההערכות עלה על 400 מיליון ש"ח. במהלכן של הקפאות ההליכים והסדרי הנושים אשר נערכו לחלק מאותן חברות, עלו חשדות למעשים חמורים ביותר מצד אי-אלו מבעלי השליטה, ואשר חלקם  נבדקו ונמצאו נכונים, במסגרת פסקי-דין אזרחיים שהפכו חלוטים ; בין היתר, דובר בחשדות אודות ערבוב תחומים כמעט מוחלט והתעלמות ממסך ההתאגדות בין החברות, תוך קיפוח והסבת נזקים לנושים, שימוש שלא כדין בערבויות בנקאיות אוטונומיות, כאשר בחלק מהמקרים דובר בשימוש באותו מוסד להעברות כספים פסולות לחברות פרטיות של בעלי השליטה (ראה למשל, עניין פש"ר 1739/02, בש"א 21203/02 אפקון נ' ס.נ תעשיות קרטון ואריזה בע"מ, אשר הערעור שהוגש לבית המשפט העליון על  אודותיו נדחה זה לא מכבר), וסדרת מהלכים אשר ככל הנראה רוקנה את קופת  החברות מכספים, זאת חרף העובדה כי אותן חברות נחשבו, בתקופות קודמות, לחברות יציבות ומבוססות מבחינה כספית.

לעניין זה, הזדמן לי להעיר (בין היתר), בפש"ר 1748/02, בש"א 23309/02 בעניין משב נ' אפקון, כדלקמן:

" עסקינן במצב, אשר בינו לבין ניהול עסקים תקין של חברה או קבוצת חברות אין ולו מאומה; עניין לנו ברשת מסועפת ומתוחכמת של חברות אשר שורשרו זו לזו בדרכים מוזרות וקשות למעקב, ואשר בתוכה עברו סכומי עתק בדרכים-לא-דרכים; פעם אחר פעם חוזרת ועולה הטענה כי ערבויות בנקאיות שימשו שלא למטרתן האמיתית, והיו כלי להעברת נכסים לחברות פרטיות של בעלי השליטה; כי עסקה פלונית לא היוותה אלא מסווה לעסקה אלמונית אשר היוותה בתורה מסווה לעסקה פלמונית שנועדה להעביר כספים ליעד הרחוק מהישג ידם של נושי החברות. בעלי עניין התעלמו מכל כלל של ניהול עסקים הוגן ותקין, קל וחומר מעקרון האישיות המשפטית הנפרדת".  (ההדגשות אינן במקור - ו.א).

דומה שכיום, ובלא לקבוע כל ממצא בשאלה, מה משמעותם המשפטית של המהלכים דנן עבור בעלי השליטה שניהלו את החברות עובר לקריסתם, אין ספק כי הוכחו אף הוכחו כשלים יסודיים, וסדרה ארוכה של מעשים שלא כדין מצד חלק מאותם בעלי שליטה ומקורביהם.

2.         אלא, שייחודו של המקרה בו עסקינן כיום, הינה העובדה כי להבדיל מתביעות אחרות לפי סעיף 373 ו-374 בהן דן בית משפט זה בעבר, הרי שהנתבעים (שהם מבקשי הסילוק על הסף) במקרה זה, אינם בעלי השליטה אשר הובילו את החברות לקריסה , ואי לכך, לא ניתן להעלות נגדם את הטענות המוכרות והאופייניות למקרים כאלו - כגון ריקון והברחת נכסים ערב ההקלעות לחדלות פרעון, נטילת אשראי בידיעה שלא ניתן לכבדו, וכיוצא באלו.
במקרה דנן,  עניין לנו בבעל שליטה לשעבר, אשר המחדל המיוחס לו הינו בעיקר מכירתה של החברה לאותם בעלי שליטה אשר הביאו לקריסתה. טענה  מרכזית שמעלה הנאמן היא, כי מכר החברה נעשה שלא לטובתה, בנסיבות בהן כל בעל-שליטה סביר היה מבין על-נקלה, כי העברת השליטה לאותם רוכשים מסוכנת לחברה, נושיה וכל הקשורים בה. כל זאת בעבור מחיר גבוה ובלתי שגרתי בעליל, אשר נועד ככל הנראה בכדי "לסייע" למוכר "לעצום את עיניו"  לצפוי לחברה. לפי טיעוני התובעים בבקשה העיקרית, התנהגות זו משולה במידת-מה, ל"מתן כלי פריצה בידי גנב".

הנתבעים (שהם המבקשים בבקשה דהיום), חולקים נמרצות על הטענות דנן, ובפיהם טענות נגד רבות לגופו של עניין, אשר אין מקום לדון בהן בשלב זה, כל עוד לא הוכרעה הבקשה לסילוק על הסף. די אם אעיר,  כי המקרה דנן הינו חריג, ומעורר שאלות עובדתיות ובעיקר שאלות משפטיות לא פשוטות, בדבר היקף חובות הזהירות החלות על בעל שליטה בחברה סולבנטית , המבקש לעזוב את החברה ולמכור את השקעתו בה לכל המרבה במחיר.

3.         השאלה הראשונה והמרכזית, אשר יש לדון בה, במסגרת בקשת הסילוק על הסף, הינה שאלה משפטית כללית. חשיבותה חורגת בהרבה מנסיבותיו של המקרה הספציפי המונח בפני: האם קיימת תחולה, באורח עקרוני, לסעיפים 373 ו-374, במסגרת הקפאת הליכים (להבדיל מפירוק). על שאלה זו להידון, בשלב ראשון , באורח כללי, ובלא התייחסות לנסיבות ולקשיים המיוחדים שמעורר המקרה הנוכחי.

ב שלב השני , אם ימצא כי ראוי להחיל את הסעיפים דנן על הקפאות הליכים,  תעלה הסוגיה האחרת - האם נסיבות המקרה הולמות שימוש באותו מוסד משפטי, או שמא ראוי להעביר את התביעה לערכאה אזרחית, חרף הסמכות העקרונית הקיימת בידי בית משפט של חדלות פרעון. במסגרת זו, ראוי יהיה להתייחס לטענותיהם הקונרקטיות של מבקשי הסילוק, הנוגעות במישרין לעניינם הם - ובין היתר לסמכויות הנאמן, מועד הגשת התובענה, התאמתה או אי התאמתה לדיון בערכאה של חדלות פרעון, וכיוצא באלו.

האם ניתן להפעיל את סעיפים 373 ו-374 לפקודת החברות במסגרת הקפאות הליכים?

4.         סעיפים 373 ו-374 לפקודת החברות, הינם סעיפים שמהותם הטלת אחריות אישית על בעלי שליטה או גורמים אחרים המקורבים לה, בגין מעשים ומחדלים המנויים באותם סעיפים. אעיר; חרף העובדה כי הסעיפים דנן עשויים להוות אף עילה לתביעה פלילית, הרי שבדרך-כלל (וכך אף במקרה דנן), לא נעשה שימוש באופציה זו, והתביעה הינה אזרחית בלבד. קרי, בקשה לחייב את הנתבע באורח אישי בחובות החברה (סעיף 373), או לחייבו להשיב טובת הנאה, נכס או סכום שנטל שלא כדין (סעיף 374 לפקודת החברות).
שני הסעיפים דנן, להבדיל מהמוסד הכללי של הרמת מסך ההתאגדות, באו לעולם וקשורים בטבורם למצב המיוחד והסבוך של דיני חדלות פרעון . במסגרת זו, בוחן בית המשפט בדיעבד את התנהגותם של נושאי המשרה, ומאזן בין שיקולים נוגדים - מחד גיסא, הרתעת נושאי משרה מניצול מעמדם שלא כדין ועשיית מעשים המקפחים את הנושים ערב חדלות הפרעון, או תורמים שלא כדין להדרדרות החברה למצב בו אין היא יכולה לפרוע את חובותיה. מאידך גיסא, קיים הצורך להמנע מ"חוכמה שלאחר מעשה", ולהטיל חובות נוקשים מדי העשויים לגרום ל"הרתעת יתר" ולהמנעות מלקיחת סיכונים עסקיים לגיטיימים ונסיונות ראויים להציל את החברה מקריסה (לעניין זה, ראה גם את האמור בפש"ר 225/97, בש"א 12505/02 מגדלי השמש נ' קליין).

האינטרס ההרתעתי המיוחד, בכל האמור בסעיפים 373 ו-374, נובע מהשילוב בין כניסת החברה למצב של חדלות פרעון (קרי, מצב בו הנושים אינם יכולים להפרע כדי מלוא חובם, ומעבר לדיבידנד המחולק בפירוק או בהסדר הנושים, אין להם בדרך-כלל את מי לתבוע), לבין הקלות היחסית של ביצוע מעשים שלא כדין ערב הקריסה. מתווספת לכך המוטיבציה, הלא מעטה, של המנהלים ובעלי המניות שעסקיהם קורסים לנסות ו"להציל" חלק מהשקעתם באמצעים אסורים (כגון, הברחת נכסי החברה לחברה אחרת בבעלותם), תוך ניצול העובדה כי עקרון הישות המשפטית הנפרדת מונע את הנושים מ"לשלוח יד" אל נכסיהם האישיים, ואילו בעל התפקיד הממונה בהליך חדלות הפרעון מצוי לא פעם בלחץ זמן, שלא לדבר על נחיתות אינפורמטיבית בכל הנוגע לחברה ועסקיה.