החלטה בתיק פשר 1700/05

מונחת בפני מחלוקת שהתעוררה בין נאמני חברת קלאבמרקט רשתות שיווק בע"מ (להלן: "הנאמנים" ו"קלאבמרקט", בהתאמה), לבין חברת שכטמן ושות' חברה לבניין ופיתוח בע"מ (להלן: "המבקשת"), אשר עניינה אורח ביצועה של החלטה שיפוטית קודמת שניתנה בבית משפט זה, ואשר אישרה לנאמנים להשתחרר מחוזה שכירות ארוך טווח שחתמו קלאבמרקט והמבקשת, בכפוף לתשלום פיצוי בשיעור של ארבעה חודשי שכירות. המבקשת הגישה ערעור לבית המשפט העליון על ההחלטה עצמה, אולם במקביל, ובלא לפגוע בזכויותיה ובטענותיה נשוא הערעור, הגישה בקשה זו, החולקת על האורח בו פירשו הנאמנים את ההחלטה. לאחר שעיינתי בעמדות הצדדים ובעמדת כונס הנכסים הרשמי, ניתנת החלטתי זו.

1.                  הסיפא להחלטה הקודמת, אשר על אודותיה חלוקים הצדדים, קובעת:

" יש לפצות את המשיבה (המבקשת בבקשה הנוכחית - ו.א) בדמי שכירות לתקופה של ארבעה חודשים ממועד הכרזת הנכס כמכביד, ובהתאם להוראת סעיף 365 לפקודת החברות".

הצדדים חלוקים בשאלה, האם מעמדו של פיצוי זה הינו בדין קדימה או הוצאות הקפאה (כגרסת המבקשת), או שמא עסקינן בנשיה רגילה בגינה יש להגיש תביעת חוב. הנאמנים וכונס הנכסים הרשמי, אשר טוענים לחלופה זו, מסתמכים על האיזכור של סעיף 365, אשר נוסחו כדלקמן:

" הנפגע מחמת ויתור לפי סימן זה, יראו אותו כנושה של החברה כדי סכום הפגיעה, ולפי זה יהיה לו חוב בר-תביעה".

כמו כן, חלוקים הצדדים בשאלה, האם רשאית המבקשת לתבוע את יתרת נזקיה הנטענים בגין סיומו הנטען של החוזה, וזאת במעמד של נשיה רגילה.

2.                  עניין לנו, למעשה, במחלוקת על פרשנותה של החלטה שיפוטית, אשר מערבת הן מחלוקת בגין ניסוח, והן שאלות מהותיות הנוגעת לפשרו של פיצוי בגין נכס מכביד. בכל האמור בסוגיה האחרונה, הרי לכאורה ישנו טעם בטענה, לפיה נועד פיצוי בסך מספר חודשי שכירות הניתן כתנאי לויתור על נכס מכביד, הינו מעין תחלוף לחובה שהיתה מוטלת על הנאמנים להמשיך ולשלם את דמי השכירות כסדרם, אלמלא היה ניתן להם אישור להתייחס אל החוזה כנכס מכביד. בעניין זה, ברור אליבא דכולי עלמא כי אותה חובת תשלום שוטף, לו היתה מוטלת, היתה במעמד של הוצאות הקפאה , ובוודאי שלא היתה בגדר חוב עבר. דברים אלו ניתן להסיק אף מההבדל הבסיסי בין תשלום שכזה, שכל-כולו בא לעולם לאחר המועד הקובע, וכחלק מפעולות הנאמנים, היחסים וההתדיינויות בינם לבין צדדי ג', לבין חוב עבר, שעניינו חבויות שצברה החברה חדלת הפרעון טרם קריסתה והקלעותה להקפאת הליכים.

קשה עלי, אם כן, הגישה ההופכת תשלום כזה של מספר חודשי שכירות נוספים לחוב עבר, וזאת באורח הנראה על פניו מלאכותי למדי.

זאת ואף זאת; תוצאה שכזו אינה מתחייבת אף מן הניסוח של החלטתי הקודמת, אשר יתכן ובדיעבד ניתן לומר כי אפשר היה לכותבה באורח בהיר יותר ומשתמע פחות לשתי פנים. נראה, כי לו היו הנאמנים צודקים בטענתם הלשונית, היה על הסיפא להיות מנוסחת:

" יש לפצות את המשיבה בדמי שכירות לתקופה של ארבעה חודשים ממועד הכרזת הנכס כמכביד, וזאת בהתאם להוראת סעיף 365 לפקודת החברות"

אלא, שהעדרה של מילת הקישור, היוצרת קשר מחייב בין הפיצוי לבין איזכורו של סעיף 365, אינה מקרית, ומרמזת למעשה על הפרדה בין הפיצוי בן ארבעת החודשים, לבין הפעלה אפשרית של סעיף 365. פירוש אחר, היה הופך את ההחלטה לבעייתית ביותר, ומנוגדת למעשה להלכה הפסוקה ולשורת ההגיון.

לאור האמור לעיל, הרי שבכל האמור במחלוקת בגין מעמדו של הפיצוי בגין ארבעת חודשי השכירות, דין הבקשה להתקבל .

3.                  עתה, מן הראוי להדרש למחלוקת הנוספת בין הצדדים, הנסבה אף היא, וביתר שאת, אודות סעיף 365 והאפשרות להשתמש בו - בזו הפעם, על-ידי תביעת יתרת נזקיה הנטענים של המבקשת במעמד של נשיה רגילה. אין ספק, כי עניין לנו בסעיף שהפעלתו עשויה להביא לתוצאה בעייתית ביותר, ואשר לא בכדי גורסים הנאמנים, כי יש בה כדי להפר את מערכת האיזונים שבבסיס הויתור על נכס מכביד.

לכאורה, ניתן היה לסבור כי הפיצוי שנפסק מניה וביה לנפגע (ועוד במעמד של הוצאות הקפאה), עשוי להוות מעין "תחליף קיום" הממצה את זכותו לתבוע נתח מקופת ההסדר. זאת ועוד; יתכן ויש אף קושי בהשוואת מעמדו של נאמן או מפרק אשר משתחרר ברשות מחוזה שהפך לנכס מכביד, למעמדו של מפר חוזה , אשר מחוייב בפיצוי חוזי רגיל על-פי דין (ואין נפקא מינא, אם עקב חדלות הפרעון, יוכל לזכות אך בדיבידנד בשיעור חלקי על חשבון חובו).

אלא, שדומה כי המחוקק אמר את דברו בסוגיה זו, למצער באורח הנמנע מלסגור לחלוטין את האפשרות לתבוע פיצויים, לצד אלו שנפסקו לפי סעיף 361, ובמעמד של נשיה רגילה. יתכן, וכוונתו היתה, כי ממוטב החוזה שהפך לנכס מכביד, ינטל היתרון המיוחד, שהיה מאפשר לו להפוך את מלוא הסכום העתידי המגיע לו לסכום במעמד של הוצאות פירוק, ותחת זאת להפכו, אף אם באורח הנראה כמלאכותי, למעין נושה רגיל בסכום זהה. אף אם ישומו של דין זה עשוי להוביל, לעיתים, לתוצאות בלתי רצויות המכבידות על קופת הפירוק או הקפאת ההליכים, הרי ספק גדול בעיני האם ניתן או ראוי לרוקן את הסעיף מתוכן באמצעות חקיקה שיפוטית.

4.                  התוצאה, אם כן, הינה כי דין דרישות מסוג זה להיות מועברות אל בעל התפקיד, אשר יכריע בהן כפי שהוא מכריע בכל תביעת חוב אחרת . לעניין זה ראוי להעיר (וטוב יעשו הנאמנים, אם יתנו לכך את דעתם), כי קיימת נטייה לפרש את הפיצוי שבסעיף 365 באורח מצמצם יחסית, על-ידי פסיקת סכום שיתבסס לא על ההפרש בין מה שניתן לנושה לבין התמורה החוזית המוסכמת, אלא על ההפרש בין מה שניתן לו לבין התמורה הריאלית שניתן לגבות בעד הנכס ב"זמן האמת" (לעניין זה, ראה האמור בספרם של גרוניס ולוין "פשיטת רגל", בעמ' 377, והפסיקה האנגלית המאוזכרת שם). נראה, כי גישה זהירה שכזו לסעיף, הינה חלק בלתי נפרד מהאיזון בין זכויות הנפגע לבין זכויות יתרת הנושים, ועל כך יש להקפיד.

כמו כן, אך ברור הוא, כי במידה ויפסק פיצוי במעמד של נשיה רגילה למבקשת , הרי ש יהיה צורך לקזז מן הדיבידנד שלה את סכום הפיצוי שקיבלה לפי סעיף 361. לעניין זה, אך ברור הוא, כי אף אם מדובר בפיצויים הנפסקים לפי סעיפים שונים ובמעמד-נשיה שונה, הרי שבמקורם, נסבים שניהם על אותו ראש-נזק : פינוי המושכר טרם מועד סיום החוזה, וחסרון הכיס הנטען שנגרם לבעלת הנכס עקב כך. כמו כן, יהא על הנאמנים, כחלק בלתי נפרד מן הדיון בתביעת החוב, לדון ולהכריע בשאלת עמידתה של המבקשת בנטל הקטנת הנזק, על כל המשתמע מכך.

5.                  לאור ובכפוף לכל האמור לעיל, ולא בלב קל, החלטתי כי דין הבקשה להתקבל. בנסיבות המקרה, ישאו הנאמנים בהוצאות המבקשת ובשכר-טרחת עורך דין בסך 7,500 ש"ח בתוספת  מע"מ, אשר ישאו ריבית והצמדה כדין, מהיום ועד ליום התשלום בפועל.

ניתנה היום, כ"ד בתשרי, תשס"ט (23 באוקטובר 2008), בהעדר הצדדים.