החלטה בתיק פשר 1679/02

עסקינן בערעורו של מר מנחם בורשטיין (להלן: "המערער") על הכרעת המנהלת המיוחדת לחברת מתן נגב שרימפס בע"מ- בפירוק (להלן: "המנהלת המיוחדת" ו-"החברה", בהתאמה), בה נדחתה רובה של תביעת החוב אשר הוגשה מטעם המערער בסך 1,101,142 ש"ח.

העובדות הצריכות לעניין וטענות הצדדים בקצירת האומר;

1.         המערער, הוא מייסד החברה, שימש כמנכ"ל החברה החל מחודש מרץ 1999 ועד למתן צו הפירוק ביום 19/3/2003. תביעת החוב אשר הגיש המערער נובעת ברובה מחוב שכר עבודה הנטען על ידו. החל מיום 1/1/2001, חדלה החברה מלשלם את משכורתו, וזאת עקב חילוקי דעות אשר התגלעו בין בעלי המניות.

2.         לטענת המערער, נקבע שכרו לסך של 33,000 ש"ח ברוטו, וזאת בהתאם להחלטתו של דירקטוריון החברה מיום 23/6/2000. על סמך גובה שכר זה הגיש המערער את תביעת החוב אשר נחלקת לשלושה רכיבים:

א.         סך כולל של 910,800 ש"ח בגין שכר עבור 27.6 חודשי עבודה.

ב.         סך של 87,000 ש"ח בגין פדיון ימי חופשה.

ג.          סך של 103,342 ש"ח בגין פיצויי פיטורין.

3.         המנהלת המיוחדת דחתה את מרבית תביעת החוב , וזאת לאור תלושי השכר אותם הגיש המערער, המגיעים לכדי סך של 12,000 ש"ח ברוטו מדי חודש בלבד.  המנהלת המיוחדת סברה כי למעט אותה החלטת דירקטוריון, לא צרף המערער כל אסמכתא המעידה כי השכר אשר שולם לו בפועל, עובר לשנת 2001, הגיע לכדי סכום של 33,000 ש"ח.  אשר על כן, אישרה המנהלת המיוחדת סכום של 205,200 ש"ח בלבד, המתבסס על חישוב השכר נטו. כמו כן, דחתה המנהלת המיוחדת את תביעתו של המערער בעניין פיצויי הפיטורין ופדיון ימי החופשה.

4.         אשר לסוגיית שכר העבודה, טוען המערער כי חישובה של המנהלת המיוחדת מתעלם מהחלטת הדירקטוריון וזאת לטענתו, ללא כל נימוק משכנע. עוד טוען המערער כי שגתה המנהלת המיוחדת, עת חישבה את חוב החברה למערער לפי סכומי שכר "נטו", שכן לא הוכח כי החברה העבירה את מלוא הניכויים לרשויות המס. לבסוף טוען המערער כי החוב שאושר על ידי מנהלת המיוחדת חושב תוך התעלמות מהשכר המגיע למערער בגין חלקו היחסי של חודש מרץ 2003, עובר למתן צו הפירוק.

            עוד טוען המערער כי המנהלת המיוחדת התעלמה משני הרכיבים הנוספים של תביעת החוב, קרי התביעה לפדיון ימי החופשה, והתביעה לפיצויי הפיטורין.

            לבסוף מבקש המערער לקבוע כי דיני הקדימות חלים על הדיבידנד לו הוא זכאי. זאת, בניגוד לדעתה של המנהלת המיוחדת אשר סברה כי מששולמה למערער גמלת המל"ל בסך 70,000 ש"ח, הרי שיש בה כדי להוות דיבידנד בדין קדימה, וכי אין להורות קדימות על הסכומים אשר נפסקו לו בתביעת החוב.

5.         לטענת המנהלת המיוחדת, לא טרח המערער לצרף כל תימוכין לעובדות המפורטות בערעורו. כך לגבי טענות המערער בדבר שכר מבוקש בסך 33,000 לחודש, וכך לגבי טענתו בדבר תשלום השכר לפי גובה ברוטו.  בעניין האחרון מציינת המנהלת המיוחדת כי שומה על המערער, אשר עבד כמנהלה של החברה, ואף היה בעל עניין בה, לדעת האם החברה שילמה ניכויים משכרו למס הכנסה.

            אשר לסוגיות הפיצויים ופדיון ימי החופשה, טוענת המנהלת המיוחדת כי ממכלול הנתונים אשר היו מונחים בפניה, עת הכריעה בתביעת החוב, עולה כי חוזה העבודה של המערער מול החברה התייחס לתשלום סכום כולל עבור תקופה קצובה אשר הסתיימה. על כן סבורה המנהלת המיוחדת כי אין המערער זכאי לפיצויים ו\או לפדיון ימי חופשה. 

שכר העבודה;

6.         לאחר שעיינתי בערעור על נימוקיו וצרופותיו, סבורה אני כי הדין עם המנהלת המיוחדת, וזאת בכל הקשור לסוגיית שכר העבודה.  אכן, המערער לא הניח כל אסמכתא ממשית לפיה קיבל בפועל שכר חודשי בסך 33,000 ש"ח .

            זאת ואף זאת; עיון מדוקדק בהסכם העבודה מחודש מרץ 1999, מלמד כי תקופת העסקתו של המערער לפי ההסכם, תחילתה ביום 1/3/1999 וסיומה ביום 31/3/2000, עובר למועדים אשר בגינם הוגשה תביעת חובו של המערער . 

            אשר להחלטת הדירקטוריון מיום 23/6/2000 בה אושר תשלום שכר חודשי בסך 33,000 ש"ח, הרי שבנוסף לאמור לעיל, אומר כי החלטה זו הינה "בעייתית" בלשון המעטה. וזאת מדוע? בהחלטת הדירקטוריון עליה מטיל המערער את כל יהבו, היה המערער צד בשבתו כדירקטור בחברה. ודוק; המערער עצמו חתום על החלטת דירקטוריון זו , בה מתייחס סעיף 1 לסוגיית שכרו, וזאת בניגוד להוראת סעיף 278 לחוק החברות.  אוסיף כי לא צורפה  כל אסמכתא בדבר אישור שכרו של המערער על ידי אסיפת בעלי המניות, ובנסיבות אלו, אין המבקש עומד בהוראות הקוגנטיות הקבועות בסעיפים 270(3)  ו-273 לחוק החברות לעניין העסקת דירקטורים בחברה וקביעת שכר טרחתם.

            אוסיף עוד; צודק ב"כ הכנ"ר אשר העלה תמיהותיו באשר למבוקש בתביעת החוב אל מול התנהלותו של המערער עובר לפירוק החברה. אכן, אין זה ברור כיצד ומדוע ניאות המערער להמשיך ולעבוד במשך תקופה בת למעלה משנתיים, מבלי שקיבל שכר עבור עבודתו , ואילו לאחר שניתן צו הפירוק לחברה, מבקש הוא להצטרף אל יתר הנושים ולתבוע את מלוא החוב.

            לאור האמור לעיל, סבורה אני כי בצדק חישבה המנהלת המיוחדת את גובה החוב המאושר בהתאם לתלושי השכר שהונחו בפניה, ועל כן דין הערעור בעניין זה להידחות.