החלטה בתיק פשר 1583/01

מונח בפני ערעורו של מר צבי סבו (להלן: "המערער" או "החייב") על החלטת המנהל המיוחד שמונה לנכסיו (להלן: "המנהל המיוחד") לקבל את תביעת החוב שהגישו מפרקי חברת קווי אשראי לישראל (א.ש) בע"מ (להלן: "המפרקים" ו"החברה", בהתאמה).

במסגרת הערעור, נסמך החייב על שלושה טעמים אשר לשיטתו, מחייב כל אחד מהם את דחייתה על הסף של תביעת החוב:

א.         אי תמיכת התביעה בתצהיר, בניגוד לתקנות סדר הדין האזרחי. לשיטת החייב, הפטור החל על בעלי תפקיד מהגשת תצהיר אינו חל מקום בו הם פועלים במסגרת תיק חדלות פרעון אחר, קל וחומר מגישים תביעת חוב באותה מסגרת.

ב.         חלה התיישנות, באשר התביעה מבוססת על חוזה הלוואה ושטרות אשר אין חולק כי חלפו שבע שנים מהמועד בו חוללו לבין מועד הגשת התביעה.

בעניין זה, נסמך החייב אף על החלטת בית משפט השלום בת"א 43247/04, אשר ניתן בנסיבות דומות ובעניינה של אותה חברה בפירוק , שם נדחו טענות המפרקים לתחולת החריגים שבסעיף 7 ו-8 לחוק ההתיישנות.

ג.          תביעת החוב הוגשה באיחור של כשנתיים מהמועד האחרון להגשת תביעות חוב (לפי הוראת סעיף 71(ב) לפקודת פשיטת הרגל), ואילו המפרקים לא הוכיחו כל טעם מוצדק שיחיל את החריג להוראה זו, בהתאם לפסיקה בדנה בהארכות מועד.

המנהל המיוחד והמפרקים מתנגדים לערעור, ומבקשים את דחייתו. לטענת המפרקים, עסקינן במצב חריג, בו שיקים נעלמו מהחברה והוחזרו רק שנים מאוחר יותר, ואף זאת בדרך-לא-דרך, באמצעות מתווך עלום שפעל דרך עו"ד ורדי. רק לאחר שאישר בית המשפט את העסקה החריגה שסללה את הדרך לגביית השיקים, ניתן היה לשוב ולפעול כנגד החייב. זאת ועוד; עסקינן היה בכמות נכבדה מאד של שיקים, אשר מיונם ולמידתם נמשכה זמן ניכר.

כונס הנכסים הרשמי מתנגד לעמדת המשיבים ומצטרף לעמדת החייב, תוך שהוא מסתמך על פסק-דינו של בית משפט השלום, וטוען כי התביעה התיישנה זה מכבר.

לאחר שעיינתי בטענות הצדדים ובמסמכים שצורפו אליהם, ניתנת החלטתי זו;

1.         כנגד חברת קווי אשראי ניתן, ביום 26.4.01, צו פירוק. חודשים מספר לאחר מכן, ביום 31.10.01, ניתן צו כינוס לנכסי החייב, והחל מניין ששת החודשים להגשת תביעות חוב כנגדו. אין חולק, כי תביעת החוב הוגשה באיחור של שנתיים לערך מתום המועד להגשת תביעות חוב, ביום 20.5.04. כמו כן, אין חולק כי במועד זה, חלפה לכאורה אף תקופת ההתיישנות, באשר למעלה משבע שנים מפרידות בין התגבשותה לכאורה של עילת התביעה לבין תביעת החוב, וזאת הן אם עסקינן בתביעה לפי עסקת היסוד (חוזה הלוואה בין החייב לחברה), ובין אם לפי השיקים שניתנו בגינה וחוללו.

2.         על שני אלו, סומך החייב את טענותיו המרכזיות, אשר אין ספק כי הן מעלות שאלות משפטיות נכבדות.

בקצירת האומר אעיר, כי בנימוקו הנוסף של החייב העוסק באי-הגשת תצהיר, אין ממש וטוב היה לו אלמלא הועלה כלל ועיקר:

ראשית : לא מצאתי כל טעם בצמצום המלאכותי שעורך החייב בפטור הקיים לבעלי תפקיד מהגשת תצהיר. עילתו של פטור זה אינה נעוצה ביחסים הפנימיים בינם לבין החברה בפירוק, אלא מעצם מעמדם כ"ידו הארוכה" של בית המשפט . מעמד זה, על הזכויות והחובות הכרוכות בו, אינו נעלם בעת שהמפרקים פועלים להגשת תביעת חוב לבעל תפקיד הממונה בתיק חדלות פרעון אחר.

שנית : אף אם חלה חובה להגיש תצהיר, הרי שאין באי-העמידה בה בכדי לחייב את בית המשפט או בעל התפקיד לדחות, באורח גורף ובלא שיקול דעת, את תביעת החוב כמכלול. לכל היותר, עשוי היה העדר התצהיר לעמוד למפרקים לרועץ בכל האמור בעובדות אשר שנויות במחלוקת עובדתית .

בנסיבות המקרה, אין מחלוקת אמיתית על העובדות הרלוונטיות להכרעה. חשוב לציין, כי החייב אינו מכחיש את מתן השיקים , ואינו טוען כי פרע את חובו כלפי החברה. כמו כן, אין מחלוקת בדבר המועדים הרלוונטיים, החל ממועד מתן השיקים, המשך במועדי "עסקת ורדי" וכלה במועד הגשת תביעת החוב.

יוצא, כי מניה וביה, עניין לנו במחלוקת משפטית, ואף מסיבה זו אין כל טעם להאחז בשאלת התצהיר בכדי למחוק את התביעה על הסף, תוך המנעות מדיון לגופו של עניין.

ההתיישנות

3.         משהגענו לכאן, מן הראוי לעבור ולדון בשתי השאלות המשפטיות המרכזיות נשוא המחלוקת, כאשר תחילה יש לדון בסוגיה עליה ביסס כונס הנכסים הרשמי את עמדתו בעד הערעור, והיא סוגיית ההתיישנות. בעניין זה, צדק כונס הנכסים הרשמי כאשר קבע, כי אם תתקבל עמדת החייב בעניין זה, מתייתר הדיון בסוגיה האחרת, והיא שאלת הארכת המועד.