החלטה בתיק פשר 1439/05

מונחת בפני בקשתו של מפרק חברת פיצה מטר בע"מ להשתחרר מנכס מכביד לפי סעיף 360 לפקודת החברות. עניין לנו בחנות, אשר הוחזקה בידי אחד מזכייני החברה, ואשר למפרק טענות לכאוריות קשות כנגדו, בכל האמור להתנהגותו וליחסים בינו לבין החברה. לטענת המפרק, לא זו בלבד שהחברה עצמה לא הפיקה כל תועלת מן הנכס, אלא שהסכם שכירות המשנה בינה לבין הזכיין (אשר אין חולק כי הוא זה שהשתמש בפועל בחנות) לא אותר, ולא שולמו על-ידו כל תשלומים לחברה.

הצדדים אינם חלוקים על העובדה, כי בפועל פינה הזכיין את הנכס ביוני 2005; עיקר המחלוקת נסבה אודות המועד ממנו תחשב החברה כמשוחררת מחובת תשלום דמי השכירות על הנכס. המפרק וכונס הנכסים מבקשים, כי המועד יהיה 19.4.05, המועד בו החל הפירוק הזמני (וסמוך לאחר מכן, אף הוגשו הבקשות לשחרור מהסכמי שכירות מכבידים), ואילו המשיבה מבקשת כי המועד יחול ביוני 2005, לפי המועד בו פינה הזכיין בפועל את החנות; כמו כן, מבקשת היא כי יפסק לה פיצוי כספי נוסף בשל ביטולו המוקדם של החוזה.

לאחר שעיינתי בעמדות הצדדים, ניתנת החלטתי זו:

1.         אין ספק, כי הסכם שכירות ארוך-טווח, שנותר בתוקפו (משפטית) בעת שהחברה פסקה מלפעול ואינה עושה כל שימוש בנכס, הינו הדוגמא המובהקת ביותר לנכס מכביד שיש להשתחרר ממנו במהירות. זאת, אף בשל העובדה כי דין אחר היה גורם לחברה להמשיך ולהתחייב בתשלום חודשי, לעיתים גבוה, אשר לא זו בלבד כי אין לצידו כל תועלת חוזית, אלא שהוא מכביד על הקופה במיוחד, בשל מעמדו האפשרי כהוצאות פירוק . עניין זה נדון בהרחבה בפסקי הדין שציטטו המפרק וכונס הנכסים הרשמי, ואין לי אלא לחזור על כל הנאמר שם.

אלא מאי? חרף העובדה כי דיני הנכס המכביד והפסיקה הולכים כברת דרך ארוכה לטובת האינטרס הקולקטיבי של נושי החברה בפירוק (גם על חשבון האינטרס החוזי של הנושה הבודד), הרי שעניין זה אינו מחוסר גבולות, ועל בית המשפט לשקול אף את האינטרס הלגיטימי של הנושה המסתמך על החוזה המכביד, ולאזן בין הצדדים באופן שנראה צודק והוגן ביותר בנסיבותיו הספציפיות של כל מקרה ומקרה. כלל רגיל ומושרש הוא, כי בדרך-כלל יכול שחרור החברה להעשות אך ורק מן המועד בו פינתה החברה את הנכס , והמשכיר יכול היה לנסות ולצמצם את נזקיו על-ידי השכרתו לצד ג'. דין אשר היה מניח לחברה להשתחרר קודם לכן, היה מאפשר לה למעשה להמשיך ולתפוס את הנכס (הגם שאין היא מפיקה ממנו תועלת של ממש) בלא לשלם עבורו, וספק אם ניתן להצדיק פגיעה שכזו באינטרס של המשכיר. זאת ועוד; דין שכזה היה מעביר מסר בעייתי לבעלי-תפקיד, לפיו אין הם חייבים להזדרז ולפנות מוקדם ככל האפשר משרדים ושטחי מקרקעין שאין החברה בפירוק משתמשת בהן (דבר שאין ספק שהוא כרוך בטרדות ולעיתים בעלויות מסויימות). החריג להלכה זו עשוי לחול מקום בו המשכיר עצמו, באופן שאינו כדין או בחוסר תום-לב, מעכב את פינוי החברה מן המושכר (למשל: מעלה טענות סרק לעיכבון על ציוד החברה הנמצא שם במקום בו אין לו זכות כזו, ומונע את הוצאתו מן המושכר).

2.         הסוגיה המיוחדת למקרה דנן, הינה כי למערכת היחסים הנוכחית ישנם שלושה צדדים: מלבד החברה והמשכיר הקשורים ביחסים חוזיים ביניהם, קיים גם הזכיין אשר השתמש בפועל בחנות, ואין ספק כי לא אפשר למשיבה להשכירו מחדש לפני יוני 2005. עיקר טענת המפרק נסבה על העובדה, כי החברה לא הפיקה תועלת מן ההסכם עוד טרם הפירוק, באשר הזכיין לא שילם לה מאומה, וגם הסכם שכירות המשנה בינו לבין החברה (אם נחתם כזה כלל ועיקר) לא נמצא. מוסיף כונס הנכסים הרשמי וטוען, כי המשיבה לא נקטה בכל צעד למזער את נזקיה, חרף העובדה כי ידעה מזה חודשים רבים על קשייה של החברה (ואף לפי טענת המשיבה עצמה, לא שולמו לה דמי השכירות החל מדצמבר 2004).
בלא לקבוע מסמרות וקביעות עובדתיות סופיות בנדון (באשר הזכיין עצמו לא היה צד להליך הנוכחי), הרי שאין ספק כי רב הנסתר על הגלוי, בכל הנוגע ליחסים בין החברה לבין הזכיין, ויתכן כי יהיה על המפרק להגיש בקשה נפרדת למתן הוראות, בכל הנוגע למיצוי זכויותיה הכספיות של החברה כנגדו. מהנטען עולה, לכאורה, כי יתכן וזכויות אלו עולות באורח ניכר על דמי השכירות בתקופה השנויה במחלוקת, שאינה אלא חודש וחצי.

3.         אלא שאין בעובדה זו, וביכולת הלכאורית להפרע מן הזכיין בכדי להשליך על חבויותיה של החברה, במעמדה הבלתי שנוי במחלוקת כשוכרת , אל מול המשכיר; לא נטען בפני (קל וחומר שלא הוכח), כי בין הזכיין למשכיר נעשתה קנוניה, או כי מדובר בצדדים קשורים (כגון חברות המוחזקות בידי אותם בעלי שליטה). אי לכך, אין בעובדה כי החברה-השוכרת לא מיצתה את זכויותיה מול שוכר המשנה בכדי לאפשר לה לגלגל את נזקה על המשכיר דווקא; אמנם, סביר להניח כי המחדלים הלכאוריים נעשו לפני מינוי המפרק, אלא שהלכה ידועה ומושרשת היא, שבדרך-כלל אין בעצם מינוי מפרק בכדי לבטל חבויות עבר, אלא אם כן קיימת עילה מוכרת בדין לביטולן (כגון סעיף 355 לפקודת החברות).
התוצאה הינה, כי בשל הסכם השכירות שחתמה החברה (אף אם בשל מחדל פנימי לא הופק ממנו תועלת), לא יכול היה המשכיר להשכיר מחדש את הנכס לפני יוני 2005, ולא התקיימו הנסיבות החריגות של הפרעה לפינוי או חוסר תום-לב מהותי אחר, אשר יצדיקו סטיה מן הכלל הרגיל החל בדבר ויתור על נכסים מכבידים מעין אלו.

4.         לאור כל האמור לעיל החלטתי, כי מועד השחרור מן הנכס המכביד יהא יוני 2005, כאמור בעמדת המשיבה. מאידך גיסא, אין להתעלם אף מתמיהה מסויימת אשר יתכן ועולה מהתנהגות המשיבה, אשר לא נקטה בכל צעד שהוא בכדי לפנות את הנכס ולעמוד על זכויותיה, חרף העובדה כי דמי השכירות (כך אף לשיטתה) לא שולמו לה מעל חצי שנה. לאור כל האמור לעיל, לא מצאתי מקום לחייב את קופת הפירוק בתשלומים נוספים מעבר לדמי השכירות המגיעים עבור תקופת המחלוקת דנן.

בנסיבות המקרה, לא מצאתי מקום ליתן צו להוצאות.

המזכירות תודיע לצדדים על המצא ההחלטה לרשותם החל מהיום.

היום כ"ג בתשרי, תשס"ו (26 באוקטובר 2005) בהעדר הצדדים.

תפארת התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: