החלטה בתיק פשר 1259/06

מונחת בפני בקשתו של אליהו פורת (להלן: "החייב") לביטול צו הכינוס שניתן כנגדו. הנימוק בו הוכתרה הבקשה נסמך על העובדה כי לא הוגשו תביעות חוב במשך תקופת ששת החודשים ממועד צו הכינוס. זאת, כאשר בדיעבד הוברר כי שתי תביעות החוב שהוגשו, הוגשו באיחור, וזאת בניגוד לכאורה למצוות סעיף 71(ב) לפקודת פשיטת הרגל.

אלא, שעיון בבקשה מעלה כי רובה נסמכת על מגוון נימוקים אחרים, ובין היתר האשמת הנושים והמנהלת המיוחדת בחוסר תום-לב, העובדה כי הוא מערער על פסק הדין שעל בסיסו נפתחו הליכי פשיטת הרגל, וכמו כן עלו אף טענות שעניינם מערכת היחסים בין הצדדים, אשר היתה הבסיס הן לפסק הדין נשוא החוב, והן לטיעוני החייב במסגרת הערעור על החלטה זו.

לאחר שעיינתי בעמדות הצדדים וכונס הנכסים הרשמי, וכן בבקשות הדיוניות שנלוו אל כתבי הטענות, ניתנת החלטתי זו.

1.         ראשית, ועוד בטרם אגש להכרעה בסוגיה המרכזית, מן הראוי להבהיר בקצרה מספר נקודות עקרוניות, וזאת בעניין הטענות הנוספות שהעלה החייב.

אכן, לבית המשפט של פשיטת רגל קבועה סמכות לעיון מחדש בהחלטות, באורח שיתכן שהוא רחב מעט יותר מהסמכות לעיין מחדש בפסק-דין אזרחי. עם זאת, וכפי שעולה אף מהציטוטים שהובאו בטיעוני החייב, הרי שעסקינן בחריג מצומצם, כאשר הנטיה ברוב-רובם של המקרים הינה לכבד את עקרון סופיות הדיון .

עם זאת, מן הראוי להבחין הבחן-היטב בין שני סוגי החלטות:

האחד : החלטות שמעצם טיבן נתונות לשינוי עם חלוף הזמן - כגון קביעת תשלום חודשי לקופת פשיטת הרגל, הטלת או הסרת מגבלות מחייב וכיוצא באלו. עניינים אלו, מעצם טיבם מועדים ונוחים יותר לבקשות עיון מחדש נוכח שינוי אפשרי בנסיבות.

האחר : החלטות סופיות הדומות במהותן לפסקי-דין רגילים בערכאה אזרחית. כאן, יטה בית המשפט להקפיד על עקרון סופיות הדיון ולסטות ממנו אך במקרים חריגים. זאת במיוחד אם וכאשר המבקשים הינם חייבים פושטי רגל, אשר היכולת לגבות מהם בדיעבד הוצאות משפט הינה קלושה ביותר.

כך או כך, הנטל להוכיח כי התגלו נסיבות חדשות המצדיקות סטיה מההחלטה הקודמת מוטל לעולם על מבקש העיון מחדש, ואין הוא קל להרמה כלל ועיקר. דברים אלו פורטו בעבר, בהרחבה רבה, בהחלטתי בפש"ר 2086/01 בשא 13235/01 אזולאי נ' שושנה שחמורוב, ואין טעם לחזור ולהרחיב כאן על דברים שנדונו שם.

2.         הנקודה המכריעה, בכל האמור בנסיבות המקרה בפני, הינן כי כנגד החייב דנן קם מעשה בית-דין מובהק, וזאת יותר מפעם אחת . עיון בטענות החייב מלמד על כך, כי הוא מנסה לתקוף, קביעות של ערכאה אזרחית במסגרת בקשה לעיון מחדש בתיק פשיטת רגל, וזאת לאחר שהגיש בעבר התנגדות להתראת פשיטת רגל שנסמכה על אותם נימוקים, וזאת נדחתה , ואף נסיונו למנוע את מתן צו הכינוס לא צלח.

אוסיף ואעיר: עיון בנימוקי החייב אינו מגלה כל נסיבות חדשות, אשר התגלו לאחר מתן צו הכינוס , אלא כל-כולו שב ומעלה נימוקים המעוגנים בעבר . נימוקים אשר, על-פניהם, אינם יכולים לשמש כלל ועיקר לצורך בקשה לעיון מחדש.

לא זאת, אלא אף זאת; חרף העובדה כי בקשת החייב, וכן ובמיוחד כתב התשובה שהגיש (ובעניין זה אני בוחרת להתעלם, לפנים משורת הדין, מעבודה כי במסגרת זו ביצע החייב "הרחבת חזית" אסורה, באורח שדי היה בה בכדי למחוק על הסף את כתב התשובה כולו). זרועים כולם בטענות עובדתיות, מהן קשות ופוגעניות ביותר, וזאת בלא שהחייב יטרח כלל ועיקר לגבותן בתצהיר .

לסיכומה של נקודה זו: דין בקשת העיון מחדש להדחות על הסף, וזאת מכוחו של כל אחד ואחד מהטעמים שהועלו בהחלטתי זו, קל וחומר נוכח משקלם המצטבר.

3.         משהגענו לכאן, לא נותרה אלא טענתו הראשונית, המשפטית בעיקרה, של החייב. משמעות טענתו זו של החייב הינה כי, במידה וחלפו ששת החודשים הקבועים להגשת תביעות חוב, ושתי תביעות החוב שהוגשו כנגדו הוגשו באיחור, הרי ש"לא הוגשו תביעות חוב" (ולמצער, דינן להדחות על הסף לפי מצוות סעיף 71(ב) לפקודת פשיטת הרגל), ואי לכך דין צו הכינוס להתבטל מאליו.