החלטה בתיק פשר 1108/02

מונח בפני ערעורו של מר דב לאור (להלן: " המערער"), אביו של החייב אברהם לאור (להלן: " החייב"), על החלטתו של עו"ד גלאור, הנאמן לנכסי החייב (להלן: " הנאמן"), בה נדחתה תביעת החוב שהגיש המערער.

1.         מן הערעור עולה, כי עובר להליכי פשיטת הרגל של בנו החייב, אשר החלו משניתן כנגדו צו כינוס ביום 3.6.2002, נתן לו המערער הלוואה בסך 600,000 ש"ח. כשנה לאחר העברת הכספים, נחתם הסכם הלוואה בין החייב והמערער, ולצידו נחתם באותו יום הסכם משכנתא, בו נרשמה משכנתא על דירתו של החייב לטובת המערער, וזאת כבטוחה להחזר ההלוואה. במסגרת הסכם המשכנתא, המחה המערער את זכויותיו במשכנתא לנכדיו, הם בניו של החייב. בדיון אשר נערך בעניין זה במסגרת בש"א 8872/05, ואשר בו נחקרו הצדדים, נקבע ביום 25.12.2006 כי הסכם ההלוואה והמשכון בטלים. המערער הגיש תביעת חוב על סכום ההלוואה ביום 4.2.2007, דהיינו באיחור של כארבע שנים מהמועד האחרון להגשת תביעות החוב. הנאמן דחה ביום 19.4.2007 את תביעת החוב של המערער ממספר טעמים, הראשון שבהם הוא מן הטעם שהוגשה באיחור. טעמים נוספים הינם שעל פי קביעת בית המשפט בבש"א 8872/05 המערער כלל לא נתן הלוואה לחייב, וכן שהמערער מעולם לא דרש מהחייב את פירעון ההלוואה.

ביום 13.5.2007 פנה בא כוחו של המערער לנאמן, וטען כי כל עוד לא בוטל הסכם המשכנתא על ידי בית המשפט, היה מעמדו כשל נושה מובטח, ועל כן לא עלה כל צורך בהגשת תביעת החוב. משבוטל הסכם המשכנתא נשללה נשייתו המובטחת של המערער, ועל כן הגיש תביעת חוב כנושה רגיל. מתשובת הנאמן מיום 21.5.2007 עולה כי לא מצא לשנות החלטתו.

טענות המערער בערעורו בפני הן כי שגה הנאמן בקובעו כי תביעת החוב הוגשה באיחור, תוך שהוא חוזר על הטענות אשר הועלו במכתבו לנאמן מיום 13.5.2007. כן מציין המערער את ההחלטות אשר ניתנו בבש"א (ת"א) 2595/02 בן יונה נ' עו"ד אינסל ובבש"א (ת"א) 5844/04 הבנק הבינ"ל נ' עו"ד קאופמן . מן האמור בהחלטות אלו עולה כי, ככל שהדבר נודע לנושה מובטח, הרי שמשבוטלה הבטוחה המבטיחה את נשייתו, הרי שהמועד הקובע עבורו להגשת תביעת חוב כנושה רגיל היא המועד הראשון בו ניתנה הכרזה כי בטוחה זו בטלה. כן טוען המערער כי לא ניתן להסיק מההחלטה בבש"א 8872/05 כי הכספים שהעביר המערער לחייב לא היו בגדר הלוואה. עוד טוען המערער, כי צו הכינוס לחייב ניתן עובר למועד בו יכול היה להעלות הדרישה לפירעון ההלוואה.

2.         הנאמן, בתגובתו, חוזר על טענתו כי תביעת החוב הוגשה באיחור, בלא להתייחס לפסקי הדין שצוטטו על ידי המערער. כן טוען הנאמן  כי על פי הסכם המשכנתא המחה המערער את  זכויותיו לנכדיו, ועל כן הם אלו אשר יכולים להגיש את תביעת החוב.

3.         כונס הנכסים הרשמי, בתגובתו, טוען כי יש לקבל את הערעור, וזאת נוכח נימוקי המערער.

לאחר שעיינתי בטענות הצדדים ובעמדת הכנ"ר ניתנת החלטתי זו:

4.         נימוקי הנאמן, כפי שהובאו במכתב בו דחה את תביעת החוב של המערער הינם כי תביעת החוב הוגשה באיחור, וכי המערער כלל לא נתן הלוואה לחייב. טענתו הנוספת, על פיה הזכות להגיש את תביעת החוב נתונה על פי הסכם המשכנתא לנכדיו של המערער, הועלתה לראשונה במסגרת תגובתו, ולא היה לה כל זכר במכתב בו דחה את תביעת החוב של המערער.  תמוהה, כמו כן, התנהלותו של הנאמן בהגישו תגובה על תגובת הכנ"ר, בלא שנתבקש לעשות כן, תגובה בה העלה טיעונים נוספים וחדשים.

5.         אין צורך להכביר מילים על המצב הבלתי רצוי בו בעל תפקיד (לו נתונה סמכות מעין שיפוטית) נותן טעמים מסוימים להחלטותיו, ולאחר מכן, כאשר מגיע העניין לדיון בפני ערכאה אחרת, מוצא טעמים אחרים או נוספים להצדקת החלטתו. יש בכך כדי לעמוד נגד הדרישה לנמק החלטות בעל התפקיד, וכן לפגוע בזכויותיו הדיוניות של הצד המושפע מהחלטות אלו והמבקש לערער עליהן. בענייננו, משלא נתבקשה תגובתו זו, ומשטענתו בנוגע לזכות התביעה הנתונה לנכדים, הועלו רק במסגרת ההליך דנן, לא מצאתי להתייחס לטענות אלו, והבקשה תוכרע על סמך טענות הדחייה של תביעת החוב, כפי שהובאו במכתבו של נאמן מיום 19.4.2007.

6.         ככל שהדבר נוגע לדחיית תביעת החוב על יסוד האיחור שבהגשתה, הרי שמקובלות עלי טענותיו של המערער לעניין זה, וזאת במיוחד נוכח החלטות בית משפט זה אשר צורפו כאסמכתאות. רלוונטית במיוחד ההחלטה בבש"א 2595/02, בה נקבע מפורשות כי אין לצפות מנושה מובטח להגיש תביעת חוב כנושה רגיל במועדים הרלוונטיים לכך, וזאת כל עוד נשייתו מובטחת לכאורה. בענייננו רשום היה משכון לטובת המערער על דירתו של החייב במועדים הרלוונטיים להגשת תביעות חוב, ומשכון זה בוטל על ידי בית המשפט לאחר דיון ארוך, ולאחר שחלפו מועדים אלו. כאמור בבש"א 2595/02, הרי ש:

"המערער סבר כי הוא נושה מובטח, וביקש לפעול כנושה מובטח. ככזה, ניסה לבחור בדרך של מימוש הבטוחה כולה לטובת חובו. כל עוד לא קבע בית המשפט כי השעבוד הינו בטל, לא ידע המערער ואף לא יכול היה לדעת  כי הינו נדרש להגיש תביעת חוב כנושה רגיל. יתר על כן; לו היה מנסה, מטעמי זהירות, להגיש תביעת חוב "מותנית" לצד ובמקביל לבקשתו למימוש הבטוחה, סביר להניח כי בקשתו זו היתה נדחית על-ידי הנאמן כעומדת בניגוד לסימן ד' לתקנות פשיטת רגל."

לאור נסיבות המקרה דנן מצאתי כי האמור שם מתאים לעניינו כאן. אשר על כן דין הערעור להתקבל ככל שהדבר נוגע לאיחור בהגשת תביעת החוב.

7.         נותר לדון בטענת המפרק כי בבש"א 8872/05 קבע בית המשפט כי המערער כלל לא העניק הלוואה לחייב, וכי היה מדובר במתנה. בהחלטה בבש"א 8872/05, אכן מופיעות מספר אמירות מהן ניתן להסיק כאילו הסכום אותו העביר המערער לחייב ניתן במתנה ולא כהלוואה. עם זאת, הועלו שם על ידי המערער מספר טעמים שיש בהם כדי לעמוד בניגוד למסקנה זו. זאת וגם זאת; בהחלטת בית המשפט עצמו קיימות מספר התייחסויות, אותן ציטט המערער בבקשה אשר בפני, מהן עולה כי בית המשפט אכן התייחס לכספים אלו כאל הלוואה. הנאמן לא מצא לנכון לבסס את מסקנתו בעניין זה באסמכתאות או בציטוטים מבש"א 8872/05 אשר יש בהם כדי להתמודד עם טענות המערער, או לבסס את מסקנתו כי לא דובר בהלוואה. אשר על כן דין הערעור להתקבל גם ככל שהדבר נוגע לנימוקו השני של הנאמן לדחיית תביעת החוב.

8.         לאור האמור לעיל הערעור מתקבל, ועל הנאמן לדון בתביעת החוב של המערער כאילו הוגשה במועדה ולהכריע בה. הנאמן ישא בהוצאות המערער ובשכר טרחתו בסך 7,500 ש"ח בצירוף מע"מ. סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד ליום התשלום בפועל.

המזכירות תודיע לצדדים על המצא ההחלטה לרשותם החל מהיום.

היום ב' אלול, תשס"ז (16 באוגוסט 2007) במעמד הצדדים.