החלטה בתיק פשר 1022/01

מונח בפני ערעורה של חברת ח.ג.י.י שיווק מוצרי בניה בע"מ (להלן: "המערערת") על החלטת הנאמן בפשיטת הרגל של מר אטיאס אליהו (להלן: "הנאמן" ו"החייב", בהתאמה) לפיה אין ליתן לה הארכת מועד להגשת תביעת חוב. עיינתי בטענות הצדדים ובחוות-דעתו של כונס הנכסים הרשמי, וכך אני מחליטה.

1.         צו הכינוס כנגד החייב ניתן ביום 20.5.03 לבקשת נושה; אי לכך, ולפי הדין החל כיום, חלף המועד האחרון להגשת תביעות חוב ביום 20.11.03, כאשר מעבר לאותו מועד חל האמור בסעיף 71(ב) לפקודת פשיטת הרגל, כדקלמן:

" הכונס הרשמי בתפקידו כנאמן על נכסי החייב, או הנאמן רשאים, מטעמים מיוחדים שירשמו, להאריך את התקופה להגשת תביעת חוב של נושה לפרק זמן שיקבע בהחלטתם, אם שוכנעו כי הנושה לא יכול היה להגישה במועד שנקבע". (ההדגשות שלי - ו.א).

אין מחלוקת, כי תביעת חובה של המערערת הוגשה ביום 15.11.06, שלוש שנים לאחר תום המועד הקבוע בדין . אלא, שבנסיבות המקרה, נטושה בין הצדדים מחלוקת חריפה בשאלה, האם קמו נסיבות מיוחדות בנסיבות המקרה דנן, וכן לגבי פרשנות ה"טעמים המיוחדים" המנויים בסעיף.

2.         עיקר טענותיה העובדתיות של המערערת הינן, בקצירת האומר, כי החייב הטעה אותה במתכוון כאשר:

א.         נמנע לאורך זמן רב מלדווח על קיומה ועל היותה אחד הנושים המרכזיים שלו.

ב.         בשלהי יוני 2004 (למעלה משנה לאחר מועד צו הכינוס - ו.א), נפגש החייב עם מנהלי המערערת, ובפגישה ניהל עימם משא ומתן תוך העלמת העובדה כי הוא מצוי בצו כינוס, ואף הבטיח להם כי אם יגיש כנגד עצמו בקשה לחדלות פרעון ידווח להם על כך מבעוד מועד.

להשלמת התמונה יוער, כי בסוגיה זו נטושה בין הצדדים מחלוקת עובדתית, באשר הנאמן קיבל בעניין זה את טענות החייב, כי הפגישה עסקה בסוגיות אחרות לחלוטין, הנוגעות לחובות חברה שהיתה בבעלותו.

3.         מן הבחינה המשפטית, טוענת המערערת כי יש לדגול בגישה מקלה בכל הנוגע להארכות מועד, וכי אם וכאשר מדובר בנשיה שהינה גדולה, בלתי שנויה במחלוקת, טרם חולק דיבידנד לנושים האחרים, ולא הוכח חוסר תום-לב בהתנהלות הנושה, מן הראוי לקבלה אף אם היא מוגשת באיחור של שנים.

4.         אין כל מחלוקת, כי מחיקת תביעת חוב שהוגשה באיחור, קל וחומר תביעה בסכום נכבד, הינה פגיעה קשה בקניינו של הנושה. עם זאת, אין להתעלם מהעובדה כי בנסיבות המקרה חל על הגשת תביעת חוב סעיף חד-משמעי שהותקן בחקיקה ראשית, אשר מורה בבירור על פגיעה זאת, אלא אם התקיימו הנסיבות העשויות להביא את הנושה המאחר אל תוך החריג בסיפא של הסעיף. עיון בסעיף 71(ב) מלמד, כי לשם התקיימות החריג, על הנושה לעמוד בשני התנאים המנויים לעיל:

א.         קיום "טעמים מיוחדים שירשמו".

ב.         הטעם המיוחד דנן הביא לכך כי הנושה לא יכול היה, באורח אובייקטיבי, להגיש את תביעת החוב במועד.

כל זאת, כאשר הסעיף מטיל את נטל ההוכחה, במלואו, על מבקש הארכת המועד.

5.         יוצא אם כן, כי אין די בטענה גרידא ל"טעמים מיוחדים", אלא על הנושה להוכיח כי אותן נסיבות אכן מנעו ממנו אפשרות סבירה להגיש את תביעת החוב במועד. כלל זה מתחבר, כאמור, לכלל הידיעה הקונסטרוקטיבית המיוחס לכל נושי החייב, מרגע בו בוצעו הפרסומים כדין, עם ראשיתו של הליך חדלות הפרעון. הרציונל מאחורי כלל זה הינו פשוט: הטלת נטל על נושיו של כל חייב להדרש ולבדוק בעניינו מפעם לפעם, ולקבוע מועדים ברורים ויעילים להתנהלות הליך פשיטת הרגל.

דומה כי די בעיון בדברים דנן, בכדי להבהיר את הקושי בטענותיה המשפטיות של המערערת. לא ירדתי לסוף דעתה, בין היתר, בטענה כי די בעובדה כי תביעת החוב הינה גדולה במימדיה, בכדי להקים טעם מיוחד. יגעתי ולא מצאתי, מהו הקשר בין גודל תביעת החוב לבין "טעמים מיוחדים שירשמו" בכלל, ולטעמים הקשורים ב"חוסר יכולת" להגיש את התביעה במועד בפרט. זאת, באשר ספק אם סעיף 71(ב), המכוון כל-כולו לשאלת היכולת להגיש את התביעה במועד, מקיים קשר הגיוני כלשהו לגודל תביעת החוב דווקא. למצער יוער כי יתכן ונהפוך הוא: דווקא גודלה של הנשיה מצדיק התנהלות זהירה ומושכלת יותר מצד הנושה, ולא להיפך.

6.         יוצא, כי אין די בטענה ל"תום-לב" לכשעצמה, כדי לעמוד במבחן סעיף 71(ב) (לעניין זה, ראה גם פש"ר 29/95, בש"א 59076/99 שושלת הנגרים נ' מימון). חרף כל הצער שבדבר, אין לקבל גישה אשר תשתמש ב"תמרון מילולי" בכדי לעקוף את סעיף 71(ב) ולהפוך אותו לאות מתה, על-ידי הפיכת החריג לכלל, והכלל לחריג.

7.         עתה, ראוי לבדוק, האם מקימות טענותיה של המערערת "טעמים מיוחדים" אשר מנעו ממנה יכולת סבירה להגיש את תביעות החוב במועד.