החלטה בתיק פשר 1021/98

בקשה זו אינה אלא גלגול נוסף של החלטותי בבש"א 3295/04 ובבש"א 16098/02:

במסגרת החלטתי בבש"א 3295/04 קבעתי כי המוצרים שהוחזקו במחסן החופשי (כהגדרתו באותה בקשה) שייכים למפרק, וכי מכירתם על ידי הכונס נעשתה שלא כדין. משכך, הוריתי לכונס להשיב את תמורת המכירה של אותם מוצרים בצירוף ריבית והצמדה מיום 30.11.2001.

עתה מסתבר כי אותם סכומים שהוחזקו על ידי כונס הנכסים הוחזקו בפקדונות בנקאיים נושאי ריבית, והניבו פירות בסך של כ-445,000 ש"ח (עד ליום 30.11.2001). פירות אלו לא נכללו בדוח ריכוז המימוש שהגיש הכונס, ומשכך לא נתבקש - וממילא לא ניתן - לגביהם כל סעד בבש"א 3295/04. משנתגלה הדבר למפרק ביקש, במסגרת בקשה זו, להורות לכונס הנכסים להשיב לידיו גם את הסכום הנוסף.

הכונס, בתגובתו, טוען כי הדוחות עליהם מסתמך המפרק בבקשתו זו הוצגו בפניו כבר באפריל 2003, ומשכך על המפרק היה להעלות טענותיו ביחס לסכומים אלו במסגרת בש"א 3295/04. אם עשה כן, טוען הכונס, מנוע המפרק מלהעלות טענה כלשהי ביחס לסכומים אלו, וזאת מפאת טעמים של מעשה בית דין והשתק עילה.

עלי לציין כי לא ברור לי כלל ועיקר אופן טיעונו של הכונס - באמתחתו של הכונס אין כל טענה בדבר זכות פוזיטיבית העומדת לו בסכומי כסף אלו, אלא שכל התנגדותו להשבת הכספים נסמכת על טעמים פרוצדורליים, שספק אם יש להם מקום.

ראשית, שורת הצדק וההגיון מחייבים כי פירות שהניבו הנכסים שהוחזקו על ידי הכונס יוקנו לבעליהם, ולא למי שהחזיק בהם עד שתוכרע שאלת הבעלות בהם, והדברים נכונים שבעתיים במקרה זה, כאשר התברר כי הכונס החזיק בנכסים, ואף מכר אותם, שלא כדין ומבלי שהוסמך לכך על ידי בית המשפט. הדברים אף מתיישבים עם הקבוע בחוק עשיית עושר ולא במשפט, וכן עם האמור בסעיף 3(א) לחוק  הנאמנות התשל"ט - 1979, הקובע כי:

"פירותיהם ותמוריהם של נכסי הנאמנות יהיו אף הם לנכסי הנאמנות"

מעבר לכך, בקשתו של המפרק בבש"א 3295/04 הסתמכה על האמור בדו"ח ריכוז המימוש שהגיש הכונס, ואשר היה אמור לשקף את מצב הנכסים שבכינוס, נכון ליום 30.11.2001. בדו"ח זה לא נכללו, משום מה, פרטים בדבר הריביות שנצברו, ומשכך לא נכללו אלו בבש"א 3295/04. מכיוון שהצדדים לבקשה זו הינם בעלי תפקיד מטעם בית המשפט שחלה עליהם חובת תום לב מוגברת, הרי שהמפרק יכול היה להסתמך על האמור בדו"ח ריכוז המימוש כמשקף נאמנה את מצבת הנכסים שבקופתו, ולהגיש את הבקשה על פי האמור בדו"ח. אם נמנע הכונס מלציין את כספי הפירות בדו"ח זה - גם אם הדבר הופיע בדוחות אחרים של רואה החשבון מטעמו - אין הוא יכול להיבנות מכך ולטעון בפני המפרק: "מדוע לא בדקת היטב את מעשי שלי, קודם שהגשת את הבקשה?" - על כונס הנכסים חלה חובה לדווח דיווח מלא, בכל דוחותיו , ואם נמנע מלקיים חובתו זו, לא יעלה על הדעת כי יצא נשכר ממחדליו.

ממילא, החלטתי בבש"א קבעה כי הסחורה שהוחזקה במחסן החופשי היתה קניינה של החברה, ונמכרה על ידי הכונס בהעדר סמכות. החלטתי לא התייחסה לשוויה של הסחורה ולא נקבה בסכומים המדויקים שעל הכונס להשיב למפרק, אלא נגעה לשאלת הבעלות בנכסים וקבעה כי על הכונס להשיב את הנכסים למפרק. אחר שנקבע כי הנכסים הינם קניינו של המפרק, הרי שממילא כל הזכויות הנובעות מהם, לרבות פירות הריבית, מוקנים גם הם למפרק, בהיותם חלק בלתי נפרד מהנכסים.

ממילא, גם אם הייתי מקבלת את טענת הכונס לפיה בש"א 3295/04 הינה למעשה תובענה כספית, הרי שעל פי תקנה 14(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, אין צורך לפרט בסעד המבוקש סעדים בדבר ריבית והפרשי הצמדה, ואלו נכללים בסעד העיקרי ובית המשפט מוסמך לתיתם גם אם לא נתבקש לכך; וזו לשון התקנה:

"כתב התביעה יפרש את הסעד הנתבע, אם לחלוטין ואם לחלופין; אך אין צורך לבקש סעד כללי לרבות הפרשי הצמדה, ריבית, שכר טרחת עורך דין והוצאות משפט שבית המשפט מוסמך ליתן אותו בכל מקרה לפי שיקול דעתו כאילו נתבקש על כך."

נראה כי די בכל אחד מהנימוקים דלעיל כדי להביא לדחיית טענותיו של כונס הנכסים. מעבר לכך אעיר כי סוגיה דומה לזו שבפנינו התעוררה בין אותם הצדדים גם במסגרת בש"א 16098/02, בנוגע לנכסים אחרים של החברה - הנכסים שהוחזקו במחסני הערובה. גם שם דחיתי, בהחלטה מפורטת, את טענות הכונס, ונראה כי הנימוקים שהובילו לאותה החלטה יפים גם לגבי בקשה זו.

יוער עוד, כי עצם ההסתמכות על טיעונים פרוצדורליים, שאין בצידם כל טיעון מהותי נראית פסולה בעיני, ובמיוחד כאשר טיעונים כאלו באים מצד בעל תפקיד מטעם בית המשפט. יש לזכור כי תכלית הליכי חדלות הפרעון הינם להביא לחלוקה צודקת ושוויונית של נכסי החברה בין כלל נושיה, על ידי בית המשפט, בהתאם לכללים הקבועים בדין. לשם כך נעזר בית המשפט בבעלי תפקיד, המשמשים כידו הארוכה, וככאלו חלה עליהם חובת הגינות מוגברת, כאילו ישבו הם עצמם על כס השיפוט. אמנם, לא אחת מתגלעות מחלוקות בין בעלי תפקיד שונים ואלו מתבררות בפני בית המשפט - כמובן שאין בכך כל פסול, אך זאת כל עוד המדובר במחלוקות כנות וענייניות, שתכליתן להביא לחלוקה צודקת ונכונה של הכספים המוחזקים על ידי בעלי התפקיד עבור נושי החברה. תרצה, ניתן לראות זאת כאילו בית המשפט עצמו הוא שמחזיק בכספי הנושים עד לחלוקתם כדין, ולא יעלה על הדעת כי ידו האחת של בית המשפט תמנע מידו האחרת את הגישה לכסף שהיא זכאית לו, וזאת רק על סמך מחסומים דיוניים!!!

הכונס, בשתיקתו, מודה כי אין לו זכות מהותית בפירות שצמחו ממכירת הסחורה. משכך, מן הראוי היה כי משנתבקש הכונס להשיב את הכספים נשוא הבקשה, היה מודה בכך שאין לו כל זכות באותם כספים (ולא רק על ידי הודאה שבשתיקה), ומשיבם אחר כבוד לבעליהם הנכון - המפרק, על מנת שיחלקם בצורה שוויונית בין הנושים הזכאים להם. כונס הנכסים, וטעמיו עמו, בחר להתנגד לבקשה ולהעדיף את האינטרסים של הנושה המובטח שביקש למנותו על פני אלו של יתר הנושים מבלי שיהא לכך כל צידוק בדין, ומבלי שיהיה בידו ולו קצה טענה לזכות קניינית בסכומים אלו. בכך, לטעמי, כונס הנכסים, חטא לשליחות שמונה לה.

ראוי להזכיר כי במסגרת החלטתי בבש"א 3295/04 כבר הערתי לכונס הנכסים על דרך התנהגות זו, וכך נאמר באותה החלטה:

"...אין לי אלא להביע את צערי, כי הכונס מנסה לפתוח מחדש עניינים שהוכרעו, וזאת תוך נסיון "לפרק" עובדות ומסקנות באורח מלאכותי לחלקים, כשהוא מנסה לצמצם בדרך זאת את קביעות בית המשפט שאינן נוחות לו, ולבסס טענות פרוצדורליות שאין בהם אלא כדי נסיון לסרבל את הדיון ולהרבות מחלוקות בעניינים שהוכרעו זה מכבר, או נובעים בבירור משורת ההגיון" .

דברים דומים נאמרו גם בהחלטתי בבש"א 16098/02, שם נידון עניין דומה לזה שנידון בפני היום, וגם שם הגעתי למסקנה דומה. אין לי אלא להצר על כך שכונס הנכסים לא השכיל להפנים את המסר שהועבר לו באותן החלטות, וממשיך בדרך בלתי ראויה זו.

סופו של דבר, משלא מצאתי כל טעם ממשי בהתנגדותו של כונס הנכסים, ומשלא כפר הוא בטענותיו העובדתיות של המפרק או בחישוביו האריתמטיים, אני מחייבת את כונס הנכסים להשיב לידי הכונס, בנוסף על החיובים שחוייב בהם בבש"א 3295/04, גם את הפירות שנבעו מאותם סכומים, בסך 444,775 ש"ח. הסכום ישא ריבית והצמדה מיום 30.11.2001 ועד ליום התשלום בפועל.